גיבורים נשארים גיבורים

קרבצ'יק ברוך

ברוך, בן שרה וצבי, נולד בשנת תרפ"ח (1928) בוורשה בירת פולין. אביו, שהיה סבל ובעל עגלה, פרנס ביגיע כפיו את ששת ילדיו. ברוך קיבל השכלה יסודית בעיר הולדתו.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בוורשה למעלה מרבע מיליון יהודים, הקהילה היהודית הגדולה ביותר במדינה. המלחמה החלה ב-1 בספטמבר 1939 בפלישת הגרמנים לפולין. ורשה נכנעה לגרמנים ביום 28 בספטמבר, לאחר שלושה שבועות של עמידה בהפצצות והפגזות. לעיר הובאו 90,000 פליטים ותנאי החיים החמירו באחת.

בנובמבר 1940 נסגר גטו ורשה, בו רוכזו יהודי העיר, והוקף בחומה. היהודים איבדו את רכושם, וזרם הפליטים שנדחסו בו הגדיל את התמותה במספרים מתעצמים.

ברוך היה אז כבן 13, וכבר ידע להשתמש בנשק חם. הוא שיחק בנשק בגלוי בתוך הגטו, ללא מורא, עד שבאחד הימים נתפס על ידי הנאצים. אלו עמדו להורגו אך ברוך בעל התושייה הצליח להימלט מידי שוביו. כעבור שלושה ימים נודע לו שאביו נרצח, ומתוך ידיעה כי הנאצים דולקים אחריו החליט לעזוב את העיר, למגינת לבה של אמו אותה לא שב לראות עוד. הוא הגיע לאחד הכפרים, שם התחזה לנוצרי וחי אצל איכר פולני. בפולנית קולחת סיפר ברוך, בעל המראה ה"ארי", לאיכר כי נשאר יתום לאחר שהוריו נהרגו בהפצצות ומאז הוא מתגלגל ממשק למשק. האיכר האמין לו וקיבל אותו לעבודה.

כעבור זמן קצר הצטרף ברוך למחתרת הפולנית. עד מהרה הצטיין בפעולותיו ועלה לדרגת קצין.

ביום 3 במאי 1943 קיבל ברוך בן ה-15 פקודה ממפקדיו במחתרת לעבור בחוצות ורשה במסע תעמולה, רכוב על אופנוע, לבוש מדי הצבא הפולני ודגל פולין בידיו. ברוך ידע כי אם יסרב ייהרג והחליט כי אם נגזר עליו למות, ימות כגיבור. הוא עשה כפי שנתבקש, ובראותו שנאצים דולקים אחריו הגביר את המהירות, הצית את פתיל המוקש שהיה מחובר לאופנוע והטיל את עצמו לתעלה. האופנוע התפוצץ וברוך נפצע, אך נותר בחיים. כשהנאצים גילו את מקום מחבואו והתקרבו אליו ללוכדו הטיל בהם את הרימון האחרון שהיה ברשותו, והרגם.

כשהדגל בידו זחל ברוך הפצוע לאורך שישה קילומטרים, עד לכפר הסמוך בו הגישו לו עזרה.

עם חזרתו לוורשה נודע לברוך כי אחותו יושבת בבית הסוהר שבגטו תחת שמירת שוטר יהודי. ברוך הלך להצילה והציע לשוטר סכום כסף גדול, אך הלה ביקש יותר. משהחל ברוך לאיים עליו באקדח הזעיק זה את חבריו השוטרים. ברוך ירה בו למוות ונמלט על נפשו.

בערב חג הפסח תש"ג (אפריל 1943) השתתף ברוך במרד גטו ורשה. המרד פרץ לאחר שנודע על כוונת הגרמנים לחסל את הגטו. הלוחמים, חברי ה"אי"ל" (ארגון יהודי לוחם) שהתאמנו לקראת המרד והכינו בונקרים ונשק, הצליחו לבלום למשך שבועות אחדים את הגרמנים והפילו בהם חללים. המרד דוכא רק אחרי שהגרמנים שרפו את בתי הגטו ולמורדים לא היה היכן להסתתר. לאחר שדוכא המרד חוסל הגטו, ואחרוני אנשיו נשלחו למחנה השמדה.

ברוך הצליח להימלט מהגטו בתום המרד, ושהה בכפר אצל האיכר שהכיר עד יום השחרור.

בתום המלחמה שב ברוך לעיר ולא מצא איש מבני משפחתו. אחד מחבריו שכנע אותו להצטרף לקבוצה אשר עמדה לעלות לארץ ישראל בתוך כמה שבועות. ברוך הצטרף, עבר עם חברי הקבוצה לאיטליה ומשם העפיל ארצה ביום 2 באוגוסט 1946, בספינה "כ"ג יורדי הסירה". הספינה הפליגה מנמל בוקה דה מגרה באיטליה כשעל סיפונה 790 מעפילים. בהגיעה לאזור קפריסין נתגלתה על ידי מטוס סיור בריטי ששלח אליה משחתת, החיילים הבריטים עלו על סיפון האונייה וציוו להוריד את הדגל הלאומי מעל התורן. ברוך, שישב ליד הדגל, סירב להיענות לדרישה, ולא גילה פחד גם כשהשוטר שלמולו איים עליו בנשק שלוף. "כ"ג יורדי הסירה" נגררה לנמל חיפה, ולמרות שביתת הרעב בה פתחו המעפילים במחאה על גירושם הצפוי הם הועלו על אונייה בריטית והובלו למחנות בקפריסין.

ארבעה חודשים שהה ברוך במעצר בקפריסין, ובראשית שנת 1947 הגיע לארץ. הוא התגורר עם חברי קבוצתו בעפולה ועבד כפועל בניין. היה חבר פעיל בסניף ה"הגנה" המקומי.

עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייס ברוך גיוס מלא לגדוד 14 בחטיבת "גולני" – חטיבה מספר 1 ב"הגנה". הוא עבר אימונים, השתתף בקורס חבלנים ונטל חלק בליווי שיירות לירושלים. במהלך הפעילות נשברה ידו, אך הדבר לא מנע מבעדו לצאת לקרבות משמר העמק, בהם לחם עם יד שבורה. בהיותו בעמק הירדן, בסוף חודש מאי 1948, ביקש להצטרף לגדוד הפשיטה – גדוד 81 (89) בחטיבה "שמונה".

עם סיום ההפוגה הראשונה במלחמה, ביולי 1948, יזמה ישראל את מבצע "דני" לפתיחת הדרך לירושלים. זאת על אף שכבר התגברו על המצור על העיר הודות ל"דרך בורמה", שנפתחה כחודש קודם לכן.

המבצע התנהל בכמה חזיתות, שהמרכזיות שבהן היו הערים לוד ורמלה. ערב המבצע התגוררו ברמלה ובלוד רבבות תושבים ערבים עוינים שהיוו סכנה משמעותית ליישובי גוש דן ולמושבות הדרום. אלפי לוחמים ערבים מבני המקום הצטרפו לצבא הירדני שפלש לארץ, ויחד היוו כוח גדול ומאיים על הדרך לירושלים.

משימת כיבוש לוד הוטלה בעיקר על גדוד 81 (89). ביום ד' בתמוז תש"ח (11.7.1948) פרץ טור משוריין לעבר לוד כשבראשו משוריין קרבי שנלקח שלל בקרב מהצבא הירדני, ואשר זכה לכינוי "הנמר הנוראי", ובעקבותיו זחל"מים וג'יפים. השיירה המשוריינת נכנסה לקרב קשה עם החיילים הירדנים המבוצרים במקום. בקרב זה נפלו כמה מחיילי הגדוד, ביניהם ברוך.

כיבוש לוד הושלם כעבור זמן קצר על ידי לוחמי חטיבת "יפתח". לאחר מכן נפלה גם רמלה ונכבשו כפרי אזור מודיעין הסמוכים. הישגי המבצע הסירו את החשש מפני חבירה של הצבא הירדני החונה באזור לטרון לרמלה ולוד, חבירה שעלולה הייתה לאיים על לב מדינת ישראל הצעירה.

ברוך היה בן עשרים בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק.

(המידע בדף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

זוכרים במעשים ליצירת קהילת התנדבות לזכר הגיבורים והגיבורות