גיבורים נשארים גיבורים

קרבט דויד

דויד, בנם של שרה ושמואל-אברהם, נולד בשנת תר"פ (1920) בעיר לודז' בפולין. סיים בית ספר יסודי ותיכון בעירו, ובהמשך למד צילום ועבד במקצועו.

ערב מלחמת העולם השנייה הייתה פולין למוקד המרכזי של יהדות העולם בתחומי הפעילות הדתית, הלאומית, הפוליטית, החברתית והתרבותית. במדינה חיו כשלושה ורבע מיליון יהודים, ובלודז' לבדה ישבו כ-225,000 יהודים, הקהילה השנייה בגודלה אחרי ורשה הבירה.

יהודי לודז' תרמו רבות לפיתוחה של העיר. לבד מייסוד מפעלי תעשייה רבים הייתה העיר גם מרכז תרבות יהודית חשוב. נבנתה בה רשת בתי ספר יהודיים, אנשי רוח דגולים פעלו בה ופעילות פוליטית וציבורית ערה התנהלה בין אנשיה.

הגרמנים כבשו את פולין בספטמבר 1939, ומיד לאחר מכן הוחמר מצב היהודים במדינה. מתחילת הכיבוש ועד מרס 1940 גורשו מהעיר כ-70,000 יהודים. רבים מבין אלו שיצאו מרצונם נמלטו למזרח, לאזורים שבשליטת הסובייטים.

ב-8 בפברואר 1940 הוקם בלודז' גטו. הגטו נסגר באפריל 1940 וכ-200,000 יהודים נדחסו בו בתנאים בלתי אנושיים. יהודי הגטו נוצלו ככוח עבודה זול ואולצו לעבוד במפעלי ייצור עבור הגרמנים. במהרה היה הגטו לאתר תמותת המונים: הצפיפות ותנאי התברואה הירודים גרמו מגפות, והאוכלוסייה סבלה מקור ומרעב. במהלך שנת 1942 שולחו מהגטו כ-80,000 איש למחנות השמדה, בעיקר לחלמנו.

גטו לודז', שהיה האחרון שהתקיים בפולין, חוסל באביב 1944. לשם כך הופעל מחדש מחנה ההשמדה חלמנו, אליו גורשו היהודים במסווה של שילוחים למחנות עבודה בגרמניה. מאוגוסט 1944 גורשו כל היהודים שנותרו בגטו למחנה ההשמדה אושוויץ.

עד תום המלחמה נרצחו כמעט כל יהודי לודז'. גורלם היה כגורל תשעים אחוז מיהודי פולין.

אין מידע על קורות דויד ומשפחתו בשואה, אך ידוע כי מלבדו כולם נספו. רק הוא שרד במחנות המוות עד יום השחרור. עם תום המלחמה החל לנדוד בנתיבי הבורחים לאיטליה, ומשם הגיע באוניית מעפילים עד לקרבת הארץ. האונייה נתפסה על ידי הבריטים וכל נוסעיה הוגלו לקפריסין.

בסתיו 1947 שוחרר דויד ממחנה המגורשים והגיע לארץ ישראל.

בהגיעו התגורר במעון העובדים ברמת גן, והחל לעבוד כצלם ברחובות תל אביב ובחוף הים. הוא הצטרף ל"הפועל המזרחי" ואת שעותיו הפנויות הקדיש לתנועה. חיבת הארץ ואמונתו הדתית חיזקוהו לשאת את מצוקתו החומרית ולקוות לימים טובים יותר, כשיתבסס ויקים לו בית בישראל.

לאחר תחילת מלחמת העצמאות גויס דויד. באפריל 1948 גויס לשורות ה"הגנה" ונשלח למחנה הקלט בקריית מאיר, שם עבר סדרת אימונים. סיפר שכנו לצריף: "התנהגותו השקטה להפליא ואצילותו, ודיבורו החם והמלבב המתובל בפסוקי תנ"ך השרו עידוד ומרץ בלב רבים אשר גילו אותו פחד ומורך לקראת הבאות".

כחודש ימים שהה במחנה הקלט בקריית מאיר ואז נשלח למחנה גדעון, ליד כפר גדעון שבעמק יזרעאל, שם התארגן גדוד "יזרעאל" של חטיבת "גולני" – חטיבה מספר 1. (לימים קיבל הגדוד את מספרו – 113). ממשיך חברו ומספר: "הגענו יום לפני החג האחרון של פסח לבלפוריה שבעמק, כאן חולקנו בין המשפחות ליום החג האחרון, וביום החג, אחרי האוכל, שוטטנו יחד בתחומי המושב. דוד לא פסק מלהתפעל ממראה עיניו. 'זו אתחלתא דגאולה', היה אומר, 'ושבו בנים לגבולם וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו'. יומיים אחרי החג עלינו לבית לחם [הגלילית] שבעמק וכאן התחילו חיינו הצבאיים ממש. אימונים במשך היום ושמירה בלילות, ודוד בהחזיקו בפעם הראשונה נשק ביד, נשק עברי ובגלוי רחב לבו והתפעל, ובאחד הלילות בעמדנו על המשמר בנעצנו עיניים אל חשכת הלילה, החריש שעה קלה שקוע בחשכה ובהרהורי לבו ואחר פלט תוך לחש קל שהגיע לאוזניי בקושי, נו-נו, כך כובשים מולדת בנתינת הכול-הכול למולדת, ללא כל שיור, אפילו את הנפש כאבותינו החשמונאים בשעתם. מדי יום ביומו בהתפללו ובשעותיו הפנויות הגה בספר התנ"ך, אהב את ה' ועבדו באמונה שלמה, הסתייג ממאכלים אשר ידע כי הם לא כשרים, למופת היה לנו באמונתו ובאצילותו. ובהגיע העיתון מדי יום ביומו היה דוד מבקשני, קח את העיתון וקרא בקול רם למען נשמע כולנו, כי עיתון אחד קיבלנו לעשרים איש וכולנו רצינו לדעת מה חדש ברחבי הארץ הטבולים באש ובדם. והיות ואני שלטתי בשפה העברית נבחרתי להשמיע את החדשות בקול רם לכל הכיתה. זה היה נעשה על פי רוב בערבים, אחרי יום האימונים, כשכולם ישבו על קצה מיטותיהם ואני קורא בקול רם. דוד עקב בהתעניינות רבה על כל המתרחש בארץ. ומלא חרדה היה על מהלך הקרבות באותה תקופה שלא פעם נלחצנו אל הקיר, וכך בלילות הרבים שבהם עמדנו יחד על המשמר שוחחנו על עניינים שונים ועל ידי כך הצלחתי לדובבו על כל אשר עבר עליו ואשר רשומים כאן."

דויד השתתף בפעולות סיור ולחימה רבות בעמק ובגליל התחתון, בסביבת זרעין ולוביא. עיקר התפקידים שמילא הגדוד היה שמירת גבולות העמק המזרחי בחזית "המשולש" – עד לג'ון ומגידו. בכל אלה נטל דויד חלק. בכל מקומות שירותו היה מתפלל יום-יום ונזהר בשמירת דיני הכשרות, ועם כל ידיעה על התקדמות בשחרור הארץ היה משמיע פסוקי נביאים.

ביולי 1948 השתתף דויד בקרב במוג'דיל במבצע "דקל".

מבצע "דקל", מיד לאחר ההפוגה הראשונה במלחמה, נועד לסלק את "צבא ההצלה" של קאוקג'י שהתבסס בגליל, מתוך חשש שמאחזיו ישמשו עמדות לצבאות הפלישה הסורי והלבנוני. במבצע שותפו יחידות מחטיבות "גולני", "שבע" ו"כרמלי".

ביום ט' בתמוז תש"ח (16.7.1948) יצאה מחלקתו של דויד מגניגר לתגבר את הכוח הלוחם שעלה לכבוש את הכפר מוג'דיל (כיום מגדל העמק) ליד נצרת. נצרת שימשה כמפקדתו של קאוקג'י, מפקד "צבא ההצלה" הערבי, ומטרת הכוחות שנעו מדרום להרי נצרת הייתה לחסום את דרך הנסיגה של הכוחות הערבים.

על שאירע בשעות הקרב מספר אחד מחבריו של דויד: "התרכזנו כל הכוח הלוחם בגניגר. חולקו התפקידים למחלקות. דוד יצא עם מחלקתו לחסום את דרכי הנסיגה של האויב לכיוון נצרת. האויב בנסיגתו לעבר נצרת נתקל במחלקה החוסמת והתפתח קרב ביניהם. דוד, שהיה באגף הקיצוני ביותר, נפגע על ידי צלף ערבי בכדור בראש. תיכף הועבר במשוריין לשומרון ליד נהלל, ולמחרת הובל לקבורה בעפולה."

נצרת נכבשה למחרת היום ו"צבא ההצלה" הערבי נסוג ממרבית עמדותיו בגליל התחתון. בכך הוסר איום חמור מעל יישובי צפון הארץ.

דויד היה בן עשרים ושמונה בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בעפולה.

(המידע בדף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

זוכרים במעשים ליצירת קהילת התנדבות לזכר הגיבורים והגיבורות