גיבורים נשארים גיבורים

צימבל שלום

שלום, בנו של חיים, נולד בשנת תרפ"ט (1929) בפולין, סמוך לווהלין. גדל והתחנך בעיר הולדתו.

ערב מלחמת העולם השנייה הייתה פולין למוקד המרכזי של יהדות העולם בתחומי הפעילות הדתית, הלאומית, הפוליטית, החברתית והתרבותית. חיו במדינה כשלושה ורבע מיליון יהודים, שעם החרפת המשבר הכלכלי שפקד את העולם בסוף שנות השלושים סבלו מחרם כלכלי אנטי-יהודי ומפוגרומים שהלכו והתרבו.

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישתה של גרמניה לפולין וכיבושה במלחמת בזק ("בליצקריג"). מיד לאחר מכן פורסמו צווים ותקנות אנטי-יהודיות שהביאו לבידודם החברתי של היהודים, לנישולם הכלכלי ולערעור כל מערכות חייהם. בחודשים שאחרי הכיבוש רוכזו היהודים בגטאות, והכשירים שביניהם נשלחו למחנות עבודה.

בשנים הבאות חוסלו גטאות פולין על ידי שילוח יושביהם למחנות השמדה. עד תום המלחמה נרצחו כשלושה מיליון מיהודי פולין.

לא ידועים קורות בני משפחתו של שלום, אך ידוע כי כולם מלבדו נספו בשואה. רק שלום, ששהה במחנות עבודה בגרמניה, זכה לראות את השחרור עם הגעת צבאות בעלות הברית למחנה.

מיד לאחר שחרורו הגיע שלום למחנה העקורים בפרנוואלד שבקרבת מינכן, שם הצטרף לתנועת הנוער "השומר הצעיר". עם חבריו לתנועה עבר להוכלנד, בה הקימו משק חקלאי קטן.

בזכות מיקומו המוצנע בע?בי היער הפך היישוב הקטן בהוכלנד לבסיס אימונים והדרכה של מדריכי ה"הגנה" בגרמניה, שנשלחו מארץ ישראל כדי להכין את המתכוננים לעלייה ליום פקודה. מאחר שבמחנה לא ניתן היה להתאמן בנשק חם אימנו את הצעירים בקרב פנים-אל-פנים בשיטות הלוחמה של המזרח, ועד מהרה התגלה שלום כלוחם מצטיין. מדריכיו ידעו להעריך את כוחו הפיזי הרב ואת זריזותו ובחרו בו להימנות עם השליחים העוסקים בעלייה ב', היא העלייה הבלתי לגלית לארץ ישראל. בתפקיד זה סיכן לא אחת את נפשו, וגם חלום העלייה ארצה נדחה למועד אחר.

בחודש ספטמבר 1948, לאחר שעסק כשנתיים בארגון מעפילים בגרמניה, הגיע שלום לארץ. הימים ימי מלחמת העצמאות, והוא התגייס והוצב בחטיבת "הנגב" – חטיבה מספר 12. שלום נמנה עם לוחמי הגדוד השביעי (גדוד "באר שבע"), ובשבועות הספורים שהשתתף בקרבות עם הגדוד הביא לידי ביטוי את כל הידע שצבר בשנות השליחות, ההדרכה והאימונים.

באוקטובר 1948 השתתף שלום בקרב בעיראק אל-מנשיה במבצע "יואב".

עיראק אל-מנשיה היה כפר ערבי ששכן בסמוך לתל עתיק (כיום תל עיראני, בקרבת קריית גת) והפך למתחם מצרי מבוצר, כחלק מ"כיס פלוג'ה" בו נלכדו אלפי חיילים מצרים לאחר קיץ תש"ח. הכוחות המצריים התבססו בסמוך לכביש בין מג'דל (כיום אשקלון) לבית ג'וברין (כיום בית גוברין), במטרה לחבר בין ציר פלישתם במישור החוף לכוחותיהם בהר חברון.

מערך הביצורים המצרי שקם לרוחב הנגב הצפוני ניתק את הנגב ממדינת ישראל הצעירה וסיכן את היישובים היהודיים הסמוכים. לפיכך נעשו כמה ניסיונות לכבוש את עיראק אל-מנשיה, שהראשון בהם היה כבר ביולי 1948, במסגרת מבצע "גי"ס". ניסיון זה נכשל, והמצרים הגבירו את התבצרותם באזור.

מטרתו של מבצע "יואב" הייתה לסלק את צבא הפלישה המצרי מהארץ ולפרוץ את הדרך לנגב. המשימה של חיסול האויב בקטע שבין פלוג'ה לעיראק אל-מנשיה הוטלה על הגדוד השביעי של חטיבת "הנגב" בסיוע כוח משוריין מחטיבה "שמונה", ארטילריה ואף מטוסים.

הגדוד השביעי נערך בעמדות מצפון למוצבים שליד הכפר, מחופה בכוח טנקים. בבוקר י"ג בתשרי תש"ט (16.10.1948) החלה ההתקפה באש תותחים ומרגמות ובהפצצת הכפר הערבי על ידי מטוסי חיל האוויר. הטנקים הישראליים התקדמו בחיפוי האש הארטילרית עד לגבעה ששימשה כנקודת התפרסות של המצרים, אולם כבר בתחילת הקרב נותק הקשר בין הכוח הרגלי לטנקים. הלוחמים הישראלים נתקלו בהתנגדות מצרית חזקה, ולפיכך הוחלט לסגת.

בעת הנסיגה הצטיין שלום באיסוף פצועים משדה הקרב: 12 פעמים עבר בריצה, זחילה וקפיצה מרחק של 500 מטר, בשטח חשוף לאש קטלנית של המצרים, והעביר על גבו שישה פצועים. המצרים ירו מגגות הכפר והשטח המישורי היה מכוסה כולו באש מקלעים כבדים, אך שלום לא נפגע. רק כאשר הגיעו הלוחמים לבסיסם ליד קיבוץ גת פגע בו פגז מצרי, והרגו במקום.

למרות כישלון ההתקפה על עיראק אל-מנשיה הצליחו היחידות בהמשך מבצע "יואב" לכבוש את המערך המצרי, להבקיע את הדרך לנגב המנותק ואף כבשו את באר שבע.

שלום היה בן תשע-עשרה בנפלו. נקבר בבית העלמין של קיבוץ גת. כעבור שנה הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק.

סיפור גבורתו של שלום בחילוץ הפצועים פורסם בספר "בכל מאודם: מעשים למופת במלחמת ישראל", שיצא לאור בהוצאת "מערכות".

(המידע בדף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

זוכרים במעשים ליצירת קהילת התנדבות לזכר הגיבורים והגיבורות