גיבורים נשארים גיבורים

פקר יהושע

יהושע, בנם של חיה (חייקה) ויעקב, נולד ביום י' בסיוון תרפ"ז (10.6.1927) בפולין, בעיר סטולפצ'י במחוז נובוגרודק, על גבול רוסיה. אביו היה עסוק בטחנת קמח קטנה שהקים בעצמו. יהושע היה בן בכור, אחריו נולדו שני אחיו ואחותו. למד בבית הספר "תרבות" בעירו. אחרי הלימודים אהב לעזור לאביו בעבודתו.

בספטמבר 1939, עם תחילת מלחמת העולם השנייה, נכבשה סטולפצ'י בידי הצבא האדום הרוסי וסופחה לברית המועצות. כעבור פחות משנתיים הופרה הברית בין גרמניה לברית המועצות, וביום 27 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את סטולפצ'י. זמן קצר לאחר מכן הוקם בעיר גטו בו רוכזו כל 3,000 יהודי המקום. כמה מאות הועברו למחנות עבודה, קבוצה קטנה נמלטה ליער, וכל הנותרים נרצחו בספטמבר 1942.

יהושע ואביו נשלחו על ידי הגרמנים לעבודת פרך במחנה עבודה במינסק, ושאר בני המשפחה נותרו בגטו. זמן קצר אחר כך היו השניים בין האמיצים שביהודי מינסק, שהחליטו להימלט אל הפרטיזנים. יהושע הצטרף לפלוגת פרטיזנים יהודים שחייתה ביערות, ולחם בגרמנים ככל יכולתו. לימים שב ומצא את אביו ביער נליבוקי שבביילורוסיה, במחנה הפרטיזנים של בילסקי, וגם שם לא ישבו בשקט. הם החלו לארגן טחנת קמח, ויהושע היה זה שנהג את הסוסים מהבוקר עד חצי הלילה מדי יום. מעולם לא התלונן על העבודה, אהב לעזור לבני עירו והביא להם קמח לשתק את רעבונם הקשה. באותם ימים נודע יהושע כ"שיקה הפרטיזן".

לאחר סריקה שערכו הגרמנים ביער הפרטיזנים נפלו יהודים רבים בידיהם ונהרגו. אף על פי כן התלכד מחנה פרטיזנים גדול והמשיך במערכה. לבסוף החלה נסיגת הגרמנים. לפרטיזנים היהודים ניתנה פקודה להכות בעורף האויבים, והיהודים החלו פורקים את נשק הגרמנים הבורחים ועושים בהם כלה. בבוא הסובייטים המשיכו יהושע ואביו במערכת הטיהור הזאת מול שארית הצבא הנאצי. יום לפני השחרור נפל אביו של יהושע בקרבות.

כששב יהושע מן היער לעיר מולדתו נודע לו כי כל משפחתו נספתה עם כל יהודי הגטו ביום י"ב בתשרי תש"ג (23.9.1942).

לאחר כמה חודשים, בחורף 1945, שמע יהושע שנפתחה דרך לנסוע לארץ ישראל והיה מן הראשונים שעזבו את מולדתם. בדרך, בלודז', מצא לו משפחה: חברת ההכשרה של "השומר הצעיר".

ב-19 ביוני 1946 עלה יהושע בנמל סוונה שבאיטליה על סיפונה של אוניית המעפילים "יאשיהו וודג'ווד". האונייה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", נשאה על סיפונה 1,257 מעפילים מ-14 ארצות ובהם ניצולים ממחנות, חברי תנועות נוער ופרטיזנים לשעבר. הבריטים איתרו את האונייה בלב ים, הצמידו אליה משחתת והנחיתו על סיפונה חיילים. המעפילים הניפו כרזה באנגלית בה נכתב: "שרדנו את היטלר, המוות לא זר לנו. דבר לא ירחיקנו ממולדת היהודים. דמכם בראשכם באם תעזו לירות באונייה בלתי חמושה זו". הבריטים אמנם לא ירו, אך ליוו את הספינה עד הגיעה לנמל חיפה, אז הורדו ממנה המעפילים והובלו למחנה המעצר בעתלית.

יהושע שוחרר ממחנה עתלית כעבור שבועיים. תחנתו הראשונה הייתה קיבוץ גת של "השומר הצעיר". למעלה משנה שהה שם, עבד בעבודות שונות ובעיקר בבניין וכל החברים אהבוהו על טוב לבו, יושרו ומסירותו לכול. אחר כך עבר לקיבוץ יקום. בהמשך עברה הקבוצה לגל-און, ליד מרדכי, ומשם עבר יהושע לקיבוץ כפר מנחם.

בהיותו ביקום יצר יהושע קשר עם אחות סבו, ושמח מאוד בהיוודע לו שיש לו עוד קרובת משפחה בחיים.

לקראת פרוץ מלחמת העצמאות התנדב יהושע לפלמ"ח ושירת בחיל הרגלים, השריון ובחטיבת "הראל". בהמשך צורף לחטיבת "הנגב" – חטיבה מספר 12 ב"הגנה". הוא זכור כמי שהצטיין בקרבות בפעילותו ובקור רוחו, וזכה לכינוי "שיקה הפלמ"חניק". בהתקפות רבות נלחם והכה באויב ללא חת במקלע "ברן" שבידו, כשהוא בקומה זקופה ולעיתים ללא כובע פלדה לראשו.

ביוני 1948 השתתף יהושע במבצע "פלשת" בקרב על אשדוד.

צבא הפלישה המצרי נכנס לארץ מדרום מיד לאחר הכרזת העצמאות, ובסוף מאי 1948 הגיע לעיירה הערבית איסדוד (כיום אשדוד), כשלושים קילומטר מדרום לתל אביב. הטור המצרי התעכב ליד גשר הרוס על נחל לכיש (כיום גשר "עד הלום" ממזרח לאשדוד), שפוצץ כמה שבועות לפני כן על ידי לוחמי "גבעתי".

לאחר שנכשל ניסיון לפגוע בכוח החוד המצרי בהפצצה אווירית הוחלט לעצור את המצרים בהתקפה קרקעית גדולה, שנקראה מבצע "פלשת". לשם כך רוכז כוח ישראלי רב מחטיבות "הנגב" ו"גבעתי".

בליל כ"ה באייר תש"ח (3.6.1948) ניסו הכוחות לתקוף, אך מיד בתחילת ההתקפה פתח האויב בהרעשה כבדה והכוחות הישראליים קיבלו פקודה לסגת. יהושע שמע את הפקודה, אך התעכב כדי לירות שתי מחסניות שנותרו לו ולזרוק רימון על האויב. בהיותו במרחק ארבעים מטר מקווי האויב נפגע ונהרג.

למרות כישלון ההתקפה נבלם הצבא המצרי, ולא התקדם עוד צפונה לעבר תל אביב.

יהושע היה בן עשרים ואחת בנפלו. נטמן בניצנים ולאחר כשנה, ביום ו' באלול תש"ט (31.8.1949), הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק.

ספד ליהושע בן עירו:

"… עוד אזכור את המילים שאמר בהגיע אונייתנו לחוף: "אנחנו מתקרבים לחיפה! לארץ ישראל! לחברים שלנו! לקיבוץ! ההאמנת לפני שנה בהיכנסך לקיבוץ בפולין, שהיום נעלה כבר אל חוף מולדתנו?" כן, אחת משאיפותינו ומשאיפותיו נתמלאה…

יהושע הצטיין בקרבות. יהושע העצבני הצטיין בקור-רוחו, יהושע השקט – היה לפעיל, יהושע החולה, החלש – היה לחזק ולגיבור. הוא היה קשור קשר אמיץ עם החברים ועם הקיבוץ. בבואו הביתה התעניין בכל פרט ודאג לכל דבר. ואותה הדאגה ליוותהו גם בהיותו רחוק אי שם בין "חיות הנגב"…

"לא אפול חי כל עוד רוחי בי, והרימון – בשבילי הוא", היו דבריו האחרונים. יהושע הפצוע קשה נשאר בשדה הקרב ויד הרוצחים השיגתהו…

מי שהכיר אותו לא ישכח במהרה את הצעיר, שופע מרץ וחיים, עם חיוכו הבריא ובלוריתו הפרועה, את ה"צבר" שלנו."

(המידע בדף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

זוכרים במעשים ליצירת קהילת התנדבות לזכר הגיבורים והגיבורות