גיבורים נשארים גיבורים

סוריה משה

משה, בן לאה ומרדכי (שייקע), נולד בוורשה בירת פולין. אביו היה אחראי על המקווה הגדול בעיר. משה גדל והתחנך בוורשה.

מנעוריו עבד משה כפקיד בקהילה היהודית. משבגר נשא אשה ונולדו לו שני ילדים.

ורשה, בירתה של יהדות פולין, היוותה גם מרכז חשוב של יהודי העולם בכלל. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בה כ-375,000 יהודים אשר למרות המצוקה הכלכלית נהנו מתנופה תרבותית, חינוכית, דתית ופוליטית, קיימו מוסדות סעד והוציאו לאור עיתונים וספרים. היהודים עסקו במלאכה ובתעשייה, במסחר ובכספים ובמקצועות חופשיים, אך המדיניות האנטישמית גרמה להתרוששות חריפה ומהירה.

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישתה של גרמניה לפולין וכיבושה במלחמת בזק ("בליצקריג"). מיד לאחר מכן פורסמו צווים ותקנות אנטי-יהודיות שהביאו לבידודם החברתי של היהודים, לנישולם הכלכלי ולערעור כל מערכות חייהם.

ביום 28 בספטמבר 1939, לאחר שלושה שבועות של עמידה בהפצצות והפגזות, נכנעה ורשה לגרמנים. לעיר הובאו 90,000 פליטים ותנאי החיים החמירו באחת: הצפיפות גברה, מנות המזון קוצצו והאוכלוסייה סבלה מקור ומרעב. בעיר הוקם גטו שגבולותיו לא נקבעו סופית, עובדה שזרעה בלבול. באוקטובר 1939 מונה יודנראט, אשר התבקש לספק לגרמנים עובדי כפייה.

בנובמבר 1940 נסגר גטו ורשה והוקף בחומה. היהודים איבדו את רכושם, וזרם הפליטים שנדחסו בו הגדיל את התמותה במספרים מתעצמים. בקיץ 1941 נשלחו 11,300 יהודים למחנות עבודה, ורבים מהם נספו.

גירוש היהודים למחנות ההשמדה – בעיקר לטרבלינקה – החל ביולי 1942 והתבצע בכמה גלים. בחודשים הראשונים של 1943 הצליחו היהודים לפרוץ במרד ולעכב את הגרמנים, אך עד סוף אותה שנה שולחו להשמדה מרבית יהודי ורשה.

משה ומשפחתו שהו בגטו ורשה והצליחו להסתתר בבונקר שבנו, לשם הכניסו עוד כשלושים איש. בדצמבר 1942 נתגלה המסתור, כנראה על ידי הלשנה, והמשפחה כולה הועברה למחנה ההשמדה אושוויץ. כל בני המשפחה נספו, רק משה שרד את המלחמה.

בשנת 1946 עלה משה ארצה, החל לעבוד בבית החולים "הדסה" בהר הצופים וגר במקום.

עוד לפני פרוץ מלחמת העצמאות התגייס משה ל"הגנה" ושירת בחטיבת "עציוני", היא חטיבת "ירושלים" – חטיבה מספר 6. החטיבה, שמרבית לוחמיה באו מירושלים ומיישובי הסביבה, התארגנה בחורף 1948. יחד עם לוחמי הפלמ"ח לחמו במשך שנה תמימה על העיר, על היישובים היהודיים שבאזור ועל הדרכים אליהם ונחלו הצלחות רבות.

הדרך מהשכונות היהודיות בירושלים למוסדות היהודיים החשובים בהר הצופים – האוניברסיטה העברית ובית החולים "הדסה" – עברה בלב השכונה הערבית שייח' ג'ראח, והייתה בחזקת סכנה עוד טרם מלחמת העצמאות. לוחמי "עציוני" הגנו על ההר, ביצרו אותו והתכוננו לבאות.

כבר למחרת החלטת החלוקה (כ"ט בנובמבר 1947) החלו הערבים להתנכל לתחבורה היהודית העוברת בדרך להר, ומספר יהודים נהרגו כבר בשבועות הראשונים למלחמה, על אף התחייבות השלטונות הבריטים בירושלים להגן על התחבורה היהודית להר הצופים. לפיכך התנועה התנהלה בשיירות, שאובטחו על ידי אנשי ה"הגנה".

לקראת מחצית אפריל 1948 גברה המתיחות בירושלים ולכן נעשו הכנות להעלאת שיירה נוספת להר הצופים, תוך הבטחה מפורשת מצד הבריטים שהדרך להר פתוחה ובטוחה. השיירה, שיצאה בבוקרו של יום ד' בניסן תש"ח (13.4.1948), מנתה תשעה כלי רכב ובהם קרוב למאה איש.

משוריין החלוץ הגיע לשכונת שיח' ג'ראח ועלה על מוקש שהונח על הכביש, כמה עשרות מטרים מעיני החיילים הבריטים שניצבו בעמדה בלב השכונה. עקב התפוצצות המוקש נעצרה השיירה, ועשרות ערבים חמושים שארבו לה החלו תוקפים את נוסעיה באש עזה. חמישה כלי רכב מהשיירה הצליחו להימלט מאזור הקרב ונסוגו בחזרה לשכונות היהודיות, אולם שני אוטובוסים, אמבולנס ומשוריין ליווי נלכדו במארב.

הקרב נמשך שבע שעות תמימות, כאשר הערבים מנסים להסתער על כלי הרכב הלכודים ומולם קומץ קטן של אנשי ה"הגנה" מנסים לעצור אותם. אש שנורתה מהעמדות הישראליות בעיר ובהר הצופים לא הצליחה לסייע לשיירה. כוחות צבא בריטיים שהיו במקום צפו במתבונן מבלי להתערב על אף הפניות אליהם. גם ניסיון של מפקדת ה"הגנה" בירושלים לחלץ את השיירה נכשל, אחד המשוריינים שנשלח לעזרה נלכד ואנשיו הצטרפו ללחימה.

בשעות הצהריים הצליחו הערבים להצית את שני האוטובוסים הלכודים בסוף השיירה. האוטובוסים על כל נוסעיהם עלו באש ונשרפו כליל. באחד מהם, שאמור היה להגיע לבית החולים "הדסה", היה משה.

רק לפנות ערב, מקץ שעות רבות של מצור ערבי על השיירה, ניאותו הבריטים להתערב, להפסיק את הקרב ולחלץ את הלכודים. למעלה משבעים חללים נמנו מבין נוסעי השיירה.

משה היה בן כשלושים בנפלו. הובא למנוחת עולמים בקבר אחים בבית העלמין בסנהדריה, ירושלים.

(המידע בדף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

זוכרים במעשים ליצירת קהילת התנדבות לזכר הגיבורים והגיבורות