גיבורים נשארים גיבורים

לנצ'נר שושנה

שושנה, בת מרגלית (פריל) ויצחק-צבי טננבוים, נולדה ביום ט"ו בחשוון תרפ"ד (25.10.1923) בפולין, בעיירה רדומסק מדרום ללודז'. בעיירה הייתה קהילה יהודית קטנה ובה מרכז תורני מוכר. שושנה למדה בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכוני למסחר בעירה. מגיל צעיר הייתה חניכת "השומר הדתי" והתחנכה ברוח ציונית דתית.

ערב מלחמת העולם השנייה הייתה פולין למוקד המרכזי של יהדות העולם בתחומי הפעילות הדתית, הלאומית, הפוליטית, החברתית והתרבותית. חיו בה כשלושה ורבע מיליון יהודים.

המשבר הכלכלי החריף שפקד את העולם בסוף שנות השלושים השפיע מרות על כלכלתה של פולין, והביא להחרפת הנימות האנטישמיות ולדחיקת רגליהם של היהודים, שנחשבו כבעלי מעמד מפתח בחיי הכלכלה. הם סבלו מחרם כלכלי אנטי-יהודי ומפוגרומים שהלכו והתרבו.

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישתה של גרמניה לפולין וכיבושה במלחמת בזק ("בליצקריג"). מיד לאחר מכן פורסמו צווים ותקנות אנטי-יהודיות שהביאו לבידודם החברתי של היהודים, לנישולם הכלכלי ולערעור כל מערכות חייהם.

בחודשים הבאים הוקמו על אדמת פולין גטאות בהם רוכזו היהודים, ומשם הם נשלחו למחנות ריכוז והשמדה בפולין ובגרמניה.

כשלושה מיליון מיהודי פולין נספו עד תום המלחמה. פולין הייתה גיא ההריגה הראשי של היהודים בשואה.

שושנה נשלחה לגטו עם כל משפחתה. כולם מלבדה נספו, רק היא החזיקה מעמד עד השחרור. גם בהיותה במחנות הנאצים המשיכה את פעולות "השומר הדתי", ועודדה את רוח חברותיה.

לאחר הניצחון על הנאצים הצטרפה לקיבוץ "איחוד", כדי לעלות עימו לארץ. משנוסד קיבוץ של תנועת "תורה ועבודה" בסוסנוביץ עברה אליו בראש פלוגת חברות דתיות. אחר כך נתמנתה מנהלת קיבוץ "תורה ועבודה" בבנדין וניהלה אותו בכישרון רב, כשהיא זוכה להיות אהובה ונערצה על כל החברים.

בשל עבודתה החיונית נדרשה שושנה להישאר בפולין ולעכב את עלייתה לארץ ישראל, בעת שחברי הקיבוץ שניהלה יצאו לדרך. בדרכם לארץ נתפסו החברים על ידי משמר הגבול הפולני והושמו במאסר בעיר ריבניק, ושושנה הוזעקה לעזרתם, כפי שסיפר חבר: "לפי הוראות הוועד המרכזי של התנועה שושנה התמסרה בכל כוחותיה למען שחרורם. עד מהרה הצליחה להביא לחברים מזון ובשורת השחרור הקרב. היא לא נחה, ימים ולילות רצה ממקום למקום, משופט לבית הסוהר ולעורך דין, עד אשר שוחררו כולם בערבות עד למשפט. ובהגיע זמן משפטם – היו כבר רחוק מעבר לגבולות פולין". ימי שהותה בריבניק חלו בחג הפסח. במלון לא היה מטבח כשר, ושושנה, ששמרה בקנאות על אמונתה, הסתפקה שבוע שלם במצות ומי ברז.

בהמשך הגיעה שושנה לגרמניה והצטרפה לקיבוץ באשנבך, ליד במברג. בל"ג בעומר תש"ז (מאי 1947) היא נישאה שם לבחיר לבה נפתלי לנצ'נר. כעבור ארבעה חודשים נאלצה להיפרד מבעלה, שנשאר בתפקידי התנועה בחוץ לארץ, ועלתה לארץ.

מיד בהגיעה הצטרפה שושנה לכפר עציון, ראשון יישובי גוש עציון. עד מהרה היא השתלבה במשק ונתחבבה על חבריו. סיפר חבר לקיבוץ: "שמחת נעורים, שירת חיים בהירה, טוב לב, רצינות ואחריות לתפקידי השעה – אלה היו הקווים שבלטו אצלה".

חודשיים לאחר שהגיעה שושנה לכפר עציון התקבלה באו"ם החלטת החלוקה, החלטת כ"ט בנובמבר 1947, לפיה לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. מיד לאחר ההחלטה פתחו ערביי הסביבה בהתקפות על הגוש ועל הדרכים אליו מירושלים, וצרו עליו מכל עבר. בחודשים הבאים היה הגוש במצור, ואספקה הגיעה אליו בשיירות משוריינות או מהאוויר.

כל מתיישבי הגוש הבוגרים, ושושנה ביניהם, שירתו ב"הגנה" במסגרת חטיבת "עציוני" (חטיבה מספר 6). אליהם צורפו כתגבורת חיילי חי"ש (חיל שדה) מתל אביב ומירושלים ובהמשך גם לוחמי "הגנה" מירושלים.

שושנה נשאה בנאמנות ובמסירות בעול המצור. היא השתתפה בשמירה, סיימה קורס עזרה ראשונה והייתה נכונה לכל תפקיד. בימים ההם כתבה לקרוביה בתל אביב: "שגיאה יסודית היא להתייאש ולהיכנע ברגע גורלי זה. אמנם המאורעות האחרונים [נפילת שיירת הל"ה] משפיעים עלינו לרעה, אבל למרות הכל אסור להתייאש. אנחנו כאן עברנו אולי יותר מאשר אתם שם, ולמרות זה הננו מלאי תקווה בנצחוננו. העיקר זוהי האמונה המושרשת עמוק, שהאלוקים לא יעזוב אותנו… אנו צריכים להיות גאים כי אנו חיים בתקופה גורלית, תקופה בה יוכרע גורלו של עם ישראל: להיות או לחדול… המצב כאן מוסיף תכונות חדשות לאדם: הוא נעשה קשה לב, קשה עורף ועקשני. אני שומעת בי קול קורא: נקמה בעד אלה שנפלו, כדי שלא נצטרך להתבייש ונוכל להמשיך במפעל אשר הם התחילו בו… איננו נופלים ברוחנו. הננו מרגישים את עצמנו חזקים וגאים על שאנו משתתפים במפעל הגדול ובעזרת השם נחזיק מעמד. יבוא יום מחר צח ובהיר – והוא לנו יהיה!"

בשל חשיבות יישובי הגוש בדרך לירושלים תקף אותם הלגיון הירדני עוד בטרם נסתיים המנדט הבריטי. ב-12 במאי 1948 הותקף גוש עציון על ידי חיילי הלגיון, מתוגברים במשוריינים ובארטילריה ויחד עם כוח ערבי גדול מתושבי הכפרים הסמוכים. הם כבשו כמה משלטים בסביבת כפר עציון.

למחרת, ד' באייר תש"ח (13.5.1948), תקפו הערבים בעוצמה רבה את הכפר עצמו. כאשר פרצו שריוני הלגיון הערבי לתוך הכפר הייתה שושנה – עם שאר החובשות – במקלט מתחת לבניין המנזר הגרמני ששימש כמושב המפקדה. במשך שעות היא טיפלה במסירות בפצועים הרבים, עברה מאחד לשני ועשתה למענם ככל יכולתה. האויב, שלא יכול היה לחדור לתוך המקלט, פוצץ את הבניין, והריסותיו קברו תחתיהן את כל יושביו.

למעלה ממאה מגיני כפר עציון נפלו באותו יום, ביניהם גם שושנה. חלקם נורו לאחר שנכנעו.

ביום המחרת, ה' באייר תש"ח, יום הכרזת העצמאות, נפלו שלושת היישובים האחרים בגוש עציון – רבדים, עין צורים ומשואות יצחק. שרידי מגיניהם הלכו לשבי בירדן.

שושנה הייתה בת עשרים וארבע בנפלה. הותירה בעל.

גופות הנופלים נותרו במקום, שטח ירדן, במשך כשנה ויותר. שרידיהם נאספו במבצע מיוחד על ידי הרבנות הצבאית בשנת 1949 והם הובאו למנוחות בקבר אחים גדול בהר הרצל בירושלים, בטקס ממלכתי שהתקיים ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949).

ספד לשושנה בעלה: "לא זכתה לראות במו עיניה את היום הבהיר שקם לעם ישראל. נגזרה הנפש העדינה שחלמה חלום של זוהר וטוהר, ונותקה שלשלת משפחתה, בהעלות שרידה האחרון על מזבח המולדת.

לא ימוש זיכרונך מלבנו לעדי עד".

בכרך ב' של "גוילי אש" – ספר שערך משרד הביטחון ובו מעזבונם הספרותי-אמנותי של הבנים שנפלו, פורסמו מכתבים שכתבה שושנה מכפר עציון לקרוביה.

(המידע בדף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

זוכרים במעשים ליצירת קהילת התנדבות לזכר הגיבורים והגיבורות