גיבורים נשארים גיבורים

ירון ראובן

ראובן, בן אירנה ושלום פרייברגר, נולד ביום י"ז באלול תרצ"ב (18.9.1932) בעיר אוסייק ביוגוסלביה. אביו היה הרב של הקהילה היהודית בעיר, ויחד עם זה היה מעורב בחוגי המשכילים הבלתי יהודיים, קשרים שהעידו על אהבת האדם שבו. האב היה קרוב לענייני חינוך הנוער ולציונות, ופעל רבות כדי לקרב את היהדות המתבוללת לרעיון שיבת ציון. האם, חניכת בית הספר הגבוה לפדגוגיה בווינה, שאפה לחנך את בנה על פי תורת החינוך המתקדמת. בבית הוריו הנאורים והמשכילים קנה ראובן ערכים ביהדות, כמיהה לארץ ואהבת אדם ועם.

בשנות השלושים של המאה העשרים נמנו ביוגוסלביה כ-75,000 יהודים שהתרכזו בערים הגדולות, ומרביתם ישבו בקרואטיה. רבים מיהודי יוגוסלביה עסקו במסחר ובכספים, ואחרים עסקו בתעשייה, בפקידות, במקצועות חופשיים ועוד. הוקמו מוסדות סעד, חינוך, תרבות, ספורט ונוער – כולם בזיקה ציונית. "איגוד הקהילות" היה מוסד הגג של כל יהודי יוגוסלביה וייצגם בפני השלטונות.

עד לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה נהנו יהודי יוגוסלביה מביטחון יחסי ומיחס אוהד של השלטונות. מאז גברה האנטישמיות, והגיעה לשיא עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר הממשלה חוקקה חוקים אנטי-יהודיים.

בשנים 1933 עד 1941 עברו ביוגוסלביה כ-50,000 פליטים יהודים שברחו מהנאצים. יהודי המדינה עשו מאמץ ארגוני וכספי גדול למען הפליטים, ועודדו מאוד את העלייה לארץ ישראל מתוך זיקה ציונית מובהקת. פליטים רבים נותרו במדינה והגדילו את מספר היהודים ל-80,000 בשנת 1941.

בתחילת המלחמה ניסו הגרמנים לגייס את יוגוסלביה לצידם. משלא הצליחו כבשו את המדינה באפריל 1941, והיא חולקה בין גרמניה ובעלות בריתה – בולגריה, הונגריה ואיטליה. הכובשים הנאצים הקימו בקרואטיה ממשלת בובות, וזו השמידה מאות אלפי יהודים, צוענים וסרבים.

עד תום המלחמה הושמדו כ-65,000 מיהודי יוגוסלביה.

כל בני משפחתו של ראובן נספו בשואה. רק הוא ניצל וצורף לקבוצת יתומים, שבשנת 1943 הגיעה ברכבת דרך טורקיה לארץ ישראל. הקבוצה הגיעה לקיבוץ שער העמקים בעמק יזרעאל, שם התחנכו הילדים בשנים הבאות.

כתוצאה מחוויותיו הקשות במשטר הכיבוש נתגלו בראובן נפתולי נפש שונים, אך תבונתו ורצונו העז להתאים עצמו לסביבה החדשה עמדו לו ועד מהרה התאקלם בארץ. בלימודיו גילה כישרון ניכר לציור ולמוזיקה. בגמר כיתה ו' עבר עם שאר הילדים לקיבוץ שריד, לשם המשך הלימודים בבית הספר שם, ובסיומם שב לשער העמקים.

ביוני 1952 גויס ראובן לצה"ל. שירת שירות מלא בנח"ל, ביחידת חיל רגלים, והיה בעיקר באזור הצפון. באותה תקופה שינה את שם משפחתו לירון.

בתום שירותו שב ראובן לקיבוץ שער העמקים והשתלב בו כחבר מן המניין. עבד בעיקר בהוראת מוזיקה ובהלחנה, והיה מעורב בארגון כל הפעילות החברתית של המשק. הוא נשא לאשה את אראלה, והשניים בנו את ביתם בקיבוץ.

בסוף 1956, לאחר שסבלה מדינת ישראל רבות ממסתנני ה"פדאיון" ממצרים, לאחר הקמת הפיקוד המצרי-ירדני-סורי המשותף, לאחר סגירת מיצרי טיראן ולאחר שהמצרים הלאימו את תעלת סואץ (שהייתה בשליטת בריטניה וצרפת), יצאה ישראל למבצע קדש (מלחמת סיני). במהלך המבצע, שהחל ב-29.10.1956 והסתיים ב-5.11.1956, נכבש חצי האי סיני בסיוע אווירי של בריטניה וצרפת. למעלה מ-170 חיילים ישראלים נהרגו ואלפים נפצעו. במרס 1957, לאחר הסכמה עם מצרים, נסוגה ישראל מסיני.

לקראת היציאה למבצע קדש גויס ראובן למילואים ביחידת חיל רגלים. ביום כ"ט בחשוון תשי"ז (3.11.1956) הוא נפל בקרב באזור דהב.

ראובן היה בן עשרים וארבע בנפלו. הניח אשה. נקבר באילת. ביום ט' בשבט תשי"ח (30.1.1958) הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין בשער העמקים.

המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, בשיתוף עם הקיבוץ הארצי של "השומר הצעיר", הוציא חוברת הכוללת מעזבונו של ראובן, יצירותיו המוזיקליות ורשימותיו. קיבוצו, שער העמקים, הוציא ספר לזכרו הכולל רשימות שלו ודברי הערכה שכתבו חבריו.

(המידע בדף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

זוכרים במעשים ליצירת קהילת התנדבות לזכר הגיבורים והגיבורות