גיבורים נשארים גיבורים

זילברשפיץ אמנון

אמנון, בן בלנקה ויוסף הכהן, נולד ביום כ"ב באלול תרפ"ד (21.9.1924) ברומניה, בעיר ססרגן שבצפון טרנסילבניה. בן למשפחה אמידה. גדל והתחנך בעירו, בה הייתה קהילה יהודית קטנה ומלוכדת בת 1,635 נפשות. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה למד בבית ספר תיכון.

בקיץ 1940, על פי תנאי חוזה וינה השני שכפו גרמניה ואיטליה על רומניה, נמסר חבל צפון טרנסילבניה להונגריה.

החוקים האנטי-יהודיים שנחקקו בהונגריה, בדומה ל"חוקי נירנברג", הוחלו גם על יהודי טרנסילבניה: הם סבלו מאפליה חברתית וכלכלית וזכויות האזרח הבסיסיות ניטלו מהם. גברים יהודים בגיל צבא חויבו ב"שירות עבודה" ביחידות מיוחדות של הצבא ההונגרי, ורבים מהם נספו בחזית המזרח.

לאחר כיבוש הונגריה בידי הגרמנים, 19 במרס 1944, היו יהודי טרנסילבניה הצפונית מן הראשונים שתוכנית "הפיתרון הסופי" הופעלה עליהם. יהודי העיירות והכפרים רוכזו בבתי הכנסת, דברי הערך נלקחו מהם, הם אולצו לענוד את הטלאי הצהוב וכעבור ימים אחדים הועברו לגטאות שבערים הגדולות.

בראשית מאי 1944 נצטוו יהודי ססרגן לעבור לגטו, בו רוכזו גם בני העיירות שבסביבה. חודש לאחר מכן גורשו כולם לאושוויץ, יחד עם שאר 131,000 יהודי טרנסילבניה הצפונית, ומרביתם הושמדו.

אמנון, הוריו, אחיו ואחותו נשלחו גם הם למחנה השמדה. מיד בכניסתם הוא הופרד מהם, ויותר לא שב לראותם. כל בני המשפחה נרצחו, רק אמנון נשלח לעבודה וכך ניצל.

לאחר השחרור שהה אמנון במחנות העקורים. לכאורה היה מעתה בן חורין, אך לא מצא לעצמו מקום. כל פסיעה הייתה כרוכה בכאב ובזיכרונות העבר. לפיכך נטש הכול מאחוריו, במטרה להגיע לארץ ישראל.

אמנון עבר לאיטליה וקיבל רשיון לעלייה באונייה "דב הוז" ("פדה"), אך לאחר שכבר עלה לאונייה ויתר עליו למען חולים וילדים, וירד לחוף. רק לאחר חודשים מספר העפיל לארץ – והפעם באופן בלתי ליגלי -באונייה "יאשיהו וודג'ווד". האונייה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", נשאה על סיפונה 1,257 מעפילים מ-14 ארצות ובהם ניצולים, חברי תנועות נוער ופרטיזנים לשעבר. הבריטים גילו את האונייה בלב ים, וב-27 ביוני 1946 הגיעה הספינה לנמל חיפה, המעפילים הורדו ממנה והובלו למחנה המעצר בעתלית.

עם שחרורו מהמעצר, לאחר שבועיים ימים, הצטרף אמנון לקיבוץ דורות בנגב. הוא עבר חבלי התערות קשים אולם התגבר עליהם, ובמשק הכירוהו כאדם שניתן לסמוך עליו. כמעט שלא דיבר עם איש, ורק בערבים היה קול שירתו הערב, מלווה בנגינה, מגיע לאוזני החברים.

נתמזגו בו, באמנון, גוף חסון ונפש עדינה, ואהוב היה על חבריו כי היה טוב לב, שקט וצנוע. הוא לא הבליט את עצמו בחברה, מעולם לא בא בריב עם איש, שאף ללמוד והיטיב להכיר בתפקידו. כל שעשה, עשה בעקביות וביסודיות. אט אט החל לקלוט את השפה ולהלך בה, גם אם בצעדים כושלים ובלתי בטוחים, אך תמיד אמר: "סבלנות ואדע אף זאת", וכך היה. יותר מכול אהב להאזין לנגינה ולשירה, וזאת ניתן היה לחוש בעת שהוא עצמו שר בקול מלא רגש. הוא התחיל לאהוב את הארץ ואת יישובה והתמסר בכל כוחותיו לעבודה הקשה בשדה.

יחד עם חבריו עבר אמנון את אימוני ה"הגנה". בגמר האימונים אמר: "טוב שזכינו לאחוז בנשק ולהגן בזמן הצורך על עצמנו ולא להיזקק לאחרים".

בראשית יולי 1947 עזב אמנון את המשק כי חש צורך ללמוד מקצוע – הרגיש וידע כי בלי מקצוע אין אדם מקיים את חייו ולעולם יהא נתון לחסדי אחרים. לשם כך השתקע בראשון לציון, ונכנס לעבודה באחד המוסכים בסרפנד (צריפין) כנהג. אולם תקופה זו לא ארכה, כי בינתיים פרצה המלחמה וכמו רבים התייצב אף הוא.

ב-30 בנובמבר 1947, יום לאחר החלטת החלוקה באו"ם, כותב אמנון לחברתו: "אם כן, יקירתי, הארץ לנו היא. השמחה רבה, אך מאידך אין לדעת מה יביא יום המחר בכנפיו וכיצד תהיה תגובתם של הערבים… אף אצלכם [בירושלים], בוודאי הייתה השמחה רבה. אכן, דבר נפל, דבר גדול וחשוב ולוואי ויהיה טוב בעתיד. נקווה שהכול על מקומו בשלום יבוא וכל הבעיות תיפתרנה בארצנו ועמן אף בעיית העבודה". ימים ספורים אחר כך הוא כותב: "מי יודע את העלול לקרות מחר ובמי יפגעו כדורי האויב והרי אין להימלט מהם, ובמישהו הם מוכרחים לפגוע…" ובהמשך, ביום 30 בדצמבר 1947: "חביבה, כותבת את לי 'היה חזק'. יודעת את שכה הרבה עבר עליי שאיני סבור שקיים עוד משהו העלול להפחיד אותי…"

אמנון התגייס בראשית ינואר 1948 לחיל השריון ולחטיבת "גבעתי" – חטיבה מספר 5 ב"הגנה". נמנה עם לוחמי גדוד 52 – גדוד שהתארגן בראשית המלחמה מקרב פלוגות החי"ש (חיל שדה) של ה"הגנה" במושבות הדרום, ראשון לציון ורחובות. כבר בחודשי המלחמה הראשונים עסק הגדוד בלחימה, בפעולות תגמול ובהגנת דרום הארץ. בהמשך השתתפו לוחמיו בכל שדות המערכה של "גבעתי".

לאחר ש-11 צעירים אותם הכיר נרצחו ליד גן יבנה, נפלה מעט רוחו של אמנון: "קשה לתאר זאת… את כולם הכרתי, רק תמול-שלשום דיברתי עמם, בריאים, צעירים ומלאים מרץ, ועתה לא נותר מהם דבר… ראיתי את הוריהם. הלב נקרע ממש. אך אין בררה ואין דרך אחרת!… כל מה שנשאר לנו, הוא ללחום ולקוות שיהיה טוב בעתיד, אף על פי שלפי מצב הדברים הנוכחי אין זה נראה לי שישתנה משהו לטוב במהרה… אך העיקר הוא התקווה. בעזרתה עברתי והתגברתי בהיותי במחנה המוות [בגרמניה] ואף עתה אני מקווה שכולנו נתגבר… אף בימי המחנה, היינו שרים 'הכול עובר פעם'…"

אחרי שצפה בקבורתם של שלושה מהנרצחים הוא כותב: "ראיתים בחייהם ובמותם… אין לתאר זאת… כסבור הייתי שאין ביכולתי להזדעזע, אך ארבע שנים עברו מיום שראיתי את המוות בצורה זו… זוכרת את בוודאי היטב את הפקפוקים שהיו לי בקשר לארץ בבואי לכאן, אך עתה ברור לי שעד יום מותי לא אעזבנה… ארץ שיש לכבוש אותה בדם חללים ולא ארץ המוגשת על כף היד, אין לנטוש!"

בראשית אפריל 1948 הוא כותב: "הימים חולפים מהר בלי שמחה, עם הנשק ביד. יורים, הורגים ונהרגים חברים מסביב. זה מכאיב, אבל ממשיכים מתוך השתדלות להשכיח את העבר, כיוון שכל אחד אינו בטוח בחייו הוא. חיים מתוך התקווה. מי יודע?… אנו מעטים, אך אין לפנינו דרך אחרת. התחלנו ונמשוך, עד טיפת הדם האחרונה!…"

במכתב לקרובי משפחה בחו"ל במאי 1948 הוא כותב: "אני בשורות ה"הגנה" וממלא את המוטל על כל אחד ואחד מאתנו. המצב כאן בוודאי ידוע לכם – יורים ורוצחים. כל הארץ היא חזית אחת גדולה. יום יום נופלים הצעירים וקשה לראות זאת, אך אין דרך אחרת. עלינו לרכוש לנו את הארץ. מוכרחים! לפי שעה אין לחשוב על העתיד או על המחר ואף תכניות איננו עורכים. כל אחד שמח שהוא חי ולוחם. המאבק קשה והאנגלים מקשים עליו כפליים, אך סופנו להצליח ובזאת אנו מאמינים!"

אמנון השתתף בפעולות רבות, ובכללן ההתקפה על תחבורת האויב בכביש רמלה. את שעות הפנאי הקדיש לקריאה וללימוד העברית. גילה שקדנות ורצון להתקדם. באחד ממכתביו הוא מציין "התועלת העיקרית שאפיק מהקורס היא לימוד השפה וזהו מה שחשוב לי יותר מכול."

בהמשך הוא הועבר לדרום, והשתתף בקרב על חוליקאת בעת מבצע "יואב". במסגרת המבצע כבשו לוחמי גדוד 52 את משלטי חממה, מערבית לג'וליס, ובכך חסמו את דרך הנסיגה של המצרים שבא?סדוד (אשדוד). לאחר מכן כבשו את מוצבי חוליקאת, והדרך לנגב נפרצה.

במכתב מאותם ימים (12 באוקטובר 1948) הוא כותב לחברתו: "מהעיתונים בוודאי למדת לדעת שקיימים כל הסיכויים שבקרוב 'יתחיל העניין'".

ביום 18 באוקטובר 1948 הוא כותב: "אצלי אין חדש. בריא ושלם ומאוד שמח שצבאנו מתקדם ומצליח. אני כותב, מסביבי פרדס צעיר. תחת העצים, בורות – חפירות בהן החברים שמקשיבים אתי יחד לקקפוניה של התותחים המצריים, אבל זוהי נחמה פורתא שאף לנו כבר יש משהו. עלינו להיות מרוחקים מכל האהוב והיקר לנו, אבל אף לזאת יהא פעם סוף…"

ב-23 באוקטובר כתב: "… כשמסתכלים מהגבעות הכבושות ורואים את הדרך לנגב פתוחה, מרחוק דורות, רוחמה, באמת הרי זו הרגשה כל כך טובה!" יום לאחר מכן כתב: "עתה הפוגה ולא שומעים דבר, אך אנו נמצאים עדיין במצב הכן ועורכים סיורים במשוריינים היות ודביזיה מצרית מנותקת מתכוונת לפרוץ את הקווים על מנת להתחבר עם העורף שלה. עלינו מוטל להשגיח ולגרום להם צרות, אך אין זה בגדר סכנה ומקווים לסיים זאת במהרה. אנו מקווים שההפוגה הזאת תהיה, אם גם לא סופית, הפוגה שתביא למדינה תוצאות טובות היות והמפתח לנגב בידינו! העיקר סבלנות…"

אמנון ויחידתו נשלחו לבית גוברין.

במהלך מלחמת העצמאות נתפסו בית גוברין ותחנת המשטרה המקומית על ידי צבא הפלישה המצרי. בשל החשש כי האזור ישמש למצרים חיבור בין כוחותיהם בהר חברון לבין אלפי החיילים המצרים שנלכדו ב"כיס פלוג'ה" הוחלט, לקראת סיום "מבצע יואב", לכבוש את תחנת המשטרה, בה ישבו חיילים ירדנים.

המשימה הוטלה על לוחמי גדוד 52 של "גבעתי", אשר בליל כ"ב בתשרי תש"ט (25.10.1948) הסתערו על התחנה בעזרת זחל"מים, ובסדרת פיצוצים הצליחו לשתק את החיילים הירדנים ולכבוש את המקום.

אמנון נפל בשעת הפעולה. כשהוא מחפה במכונת ירייה על חבריו המתפרצים אל בניין המשטרה נפגע מכדור בצווארו, ומת.

בן עשרים וארבע בנפלו. אמנון הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בכפר ורבורג.

במכתב התנחומים שקיבלה ארוסתו של אמנון כתב מפקדו: "הוא הקדיש את כל כוחו לעשותך מאושרת ולמצוא את אושרו כאן במולדת החדשה, ולא הצליח. אבל הוא מת בכבוד, מאושר."

(המידע בדף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

זוכרים במעשים ליצירת קהילת התנדבות לזכר הגיבורים והגיבורות