גיבורים נשארים גיבורים

שם הנופל

דוב, בנם של פני וצבי (הירש), נולד ביום כ"ז בכסלו תר"ץ (29.12.1929) ברומניה, בעיר המחוז צ'רנוביץ בירת חבל בוקובינה (כיום אוקראינה).

רומניה סיפחה את בוקובינה לאחר מלחמת העולם הראשונה. יהודים רבים ישבו באזור, ניהלו חיי קהילה עשירים ושמרו על צביונם היהודי. רבים היו שומרי מסורת ואף אדוקים. במקום פרחה גם תנועת ההשכלה.

קהילת צ'רנוביץ מנתה אז למעלה מ-20,000 יהודים. הקהילה ספגה מכה אנושה במלחמת העולם הראשונה, עם כיבוש העיר על ידי הרוסים. מנהיגיה הוגלו לסיביר ויהודים רבים נמלטו על נפשם לאוסטריה.

לאחר המלחמה חזרו חלק מהיהודים והחלו לשקם את הקהילה. רבים מהם בלטו בהשכלתם והגיעו למשרות גבוהות במדינה. צ'רנוביץ סימלה את הקדמה, אך התגלעו בה מחלוקות קשות בין הזרם החסידי ובין המשכילים היהודים שהושפעו מהתרבות הגרמנית. בין המשכילים היו ציונים, אנשי מדע, אנשי ספרות ואמנות. היידיש הוכרזה כשפה הלאומית של היהודים ובעיר הופיעו עיתונים יהודיים רבים בשפה זו.

בין שתי מלחמות העולם גברה מאד האנטישמיות בעיר. היהודים נחשבו כאזרחים מדרגה שנייה, הואשמו בקומוניזם והופלו לרעה. בתקופה זו נתפלגה הקהילה היהודית לשלושה זרמים מרכזיים: הלאומיים, איגוד היהודים הרומניים והסוציאליסטים. על אף כל זאת המשיכה הקהילה לנהל חיים תוססים, ותושביה נהנו מרמה תרבותית גבוהה.

ביוני 1940, חודשים אחדים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, סופחה צפון בוקובינה לברית המועצות. 46,000 היהודים שהתגוררו אז בצ'רנוביץ קיבלו את השלטון הסובייטי באהדה, בתקווה כי ישים קץ לרדיפות האנטישמיות, אך נתבדו: 10,000 מיהודי העיר נעצרו ביוני 1941 וגורשו לסיביר. רבים אחרים אולצו להתגייס לצבא הסובייטי, ומאלה שנותרו רבים נספו בקור, ברעב ובמחלות.

לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות, בקיץ 1941, פינו הסובייטים את צ'רנוביץ והעיר נכבשה מחדש על ידי הרומנים, בעלי בריתם של הנאצים. מצב היהודים הלך והחמיר: הם סבלו משוד, גזל, רצח המונים, וידעו מעשי התעללות ואונס. לאחר שנכלאו בגטו החל בחג הסוכות של שנת 1941 גירושם לטרנסניסטריה – האזור אותו מסר היטלר לרומניה בתמורה להשתתפותה במלחמה בברית המועצות, ואשר שימש כמקום ריכוז ליהודי בסרביה, בוקובינה וצפון מולדבה.

עשרות אלפים נורו ונהרגו בדרכי הגירוש. רבים אחרים מתו מרעב ומצמא, ממחלות, מהתעללות ומאפיסת כוחות.

טרנסניסטריה הייתה לקבר אחים ליהודי רומניה. עד אביב 1944 נספו שם כ-90,000 מהמגורשים.

דוב נתנסה בכל זוועות הגירוש לטרנסניסטריה, שם נתייתם.

בשנת 1944 הועלה ארצה במסגרת "עליית הנוער" בשיירה של יתומי טרנסניסטריה שהופעלה בסיוע "הצלב האדום".

עם בואו, במחצית אוגוסט 1944, נשלח עם עוד ארבעים בני נוער להכשרה של עליית הנוער במושב העובדים הוותיק כפר יהושע שבעמק יזרעאל. הוא עבר אימוני גדנ"ע, אך התקשה להתמזג בחבורה בשל הזיכרונות הטריים והכואבים מעברו הקרוב, ונשאר מכונס בתוך עצמו. אמנם היה הצעיר שבחברה, אך מבוגר ברוחו, וביכר שלא לשתף אחרים במכאוביו.

לאחר שתי שנות ההכשרה בכפר יהושע הצטרפה החבורה לארגון "היוגב" בבית אשל, אך דוב החליט ללכת בדרך אחרת – לאחר חצי שנה של הכשרה נוספת במשק עיינות התגייס לנוטרות, ומיום זה ועד יומו האחרון לא פשט את מדי החייל. הוא שירת בבאר טוביה, עסק בשמירה על צינור המים לנגב והשתתף בפעולות שונות.

בנוטרות מצא אפשרות לפעול כשווה בין שווים וכך השתחרר מהעכבות הנפשיות לחיי חברה וידידות. הוא חידש את הקשרים עם חבריו לשעבר, היה נוהג לבקרם בימי חג ומספר להם על קורותיו ומעשיו.

כשהחלה מלחמת העצמאות החליף דוב את מדי הנוטר בכובע גרב, והמשיך לאחוז בנשק ולהגן על המולדת במסגרת חטיבת "גבעתי" – חטיבה מספר 5 ב"הגנה". הוא נמנה עם לוחמי גדוד 53 ("הפרברים") שבחורף 1948 הועברו דרומה והוצבו בקו החזית לאורך כביש מג'דל – פלוג'ה. עד לפלישה המצרית באביב הגנו לוחמי הגדוד על היישובים העבריים בגזרתם, ליוו שיירות לנגב וכבשו מספר כפרים ערביים. דוב השתתף בפעולות רבות ובקרבות נועזים.

באפריל 1948 השתתף דוב בפעולה בכפר בית דראס.

בית דראס, ממערב לקריית מלאכי, היה כפר גדול שמנה כמה אלפי תושבים. מאות לוחמים ערבים התבססו בו והרבו להתנכל ליישובים היהודים הסמוכים. במחצית אפריל 1948 הוחלט לכבוש את הכפר. חטיבת "גבעתי" נערכה באזור עם כוח גדול ובו משוריינים ונשק מסייע, כשלוחמיה חוסמים את הדרכים אל הכפר וסביבתו.

לאחר פעולת הריכוך שכללה הפגזת מרגמות הסתערו לוחמי גדוד "הפרברים" על הכפר באור יום. הערבים גילו התנגדות עזה והזעיקו תגבורת, אך הלוחמים, אף שחלקם נפגעו מהאש שנורתה לעברם, המשיכו לפרוץ לכפר.

בשוך האש החלה בריחה המונית של אנשי בית דראס לכפרי הסביבה, והדבר גרם לבריחת עוד מתושבי הכפרים הסובבים. חטיבת "גבעתי" השלימה את השתלטותה על בית דראס, והכפר הפך לבסיס החטיבה במערכה לבלימת הצבא המצרי הפולש לארץ.

בקרב זה, ביום י"ג בניסן תש"ח (22.4.1948), נפל דוב.

בן שמונה-עשרה שנים בנפלו. דוב הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בבאר טוביה.

החלל הינו "נצר אחרון".
חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.

(המידע בדף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

זוכרים במעשים ליצירת קהילת התנדבות לזכר הגיבורים והגיבורות