גיבורים נשארים גיבורים

גולדמן חוה

חוה, בת לאה (לייה) ושלמה גולדמן, נולדה ביום כ"ו בסיוון תרפ"ח (14.6.1928) בפולין, בלודז' אשר דרומית-מערבית לבירה ורשה. בת למשפחה ובה שש נפשות.

ערב מלחמת העולם השנייה הייתה פולין למוקד המרכזי של יהדות העולם בתחומי הפעילות הדתית, הלאומית, הפוליטית, החברתית והתרבותית. הקהילה היהודית בלודז' מנתה כ-220,000 נפש והייתה השנייה בגודלה אחרי ורשה הבירה. היהודים תרמו רבות לפיתוחה של העיר בתחומי הכלכלה, החברה והתרבות. אנשי רוח דגולים פעלו בה, ובעיר התנהלה פעילות פוליטית וציבורית ערה.

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישתה של גרמניה לפולין וכיבושה במלחמת בזק (ה"בליצקריג"). לודז' נכבשה ב-8 בספטמבר 1939, וסופחה לרייך הגרמני. מיד לאחר מכן התחילו רדיפות אכזריות של יהודים, חטיפות לעבודת פרך והתעללויות. עם פרסום הצווים והתקנות האנטי-יהודיות התמוטטו כל מערכות החיים של יהודי לודז', והם חויבו לשאת טלאי צהוב.

מתחילת הכיבוש פקדו את יהודי לודז' גלי גירושים, ועד מארס 1940 גורשו מן העיר כ-70,000 יהודים. ב-8 בפברואר 1940 הוקם בעיר גטו, שהעברת היהודים אליו לוותה בהתגברות מעשי שוד, התעללויות ורצח.

הגטו נסגר באפריל 1940, וכ-200,000 נפש נדחסו בו בתנאים בלתי אנושיים. יהודי הגטו נוצלו ככוח עבודה זול ואולצו לעבוד במפעלי ייצור עבור הגרמנים. במהרה היה הגטו לאתר תמותת המונים: הצפיפות ותנאי התברואה הירודים גרמו מגפות, והאוכלוסייה סבלה מקור ומרעב.

במשך כל שנות קיומו התנהלה בגטו לודז' פעילות תרבותית וציבורית ענפה שבעיקרה כוונה למציאת פתרונות למצוקת האבטלה והרעב, ובחלקה יועדה לחזק את הממד הרוחני. ואולם, ארגוני המחתרת של הגטו עמדו חסרי אונים מול הגירושים למחנות ההשמדה.

בחודשים ינואר-מאי 1942 הוצאו מהגטו ונרצחו במחנה ההשמדה חלמנו 55,000 יהודים. אלפי גברים יהודים נשלחו למחנות לעבודת כפייה באזור פוזנן, ורובם נספו. במסגרת "מבצע שפרהה" בספטמבר 1942 שולחו מגטו לודז' כ-20,000 איש, שנרצחו במשאיות גז במחנה ההשמדה חלמנו.

גטו לודז', שהיה האחרון שהתקיים בפולין, חוסל באביב 1944 עם שילוחם של היהודים לחלמנו, במסווה של שילוחים למחנות עבודה בגרמניה. מאוגוסט 1944 גורשו כל היהודים שנותרו בגטו למחנה ההשמדה אושוויץ.

חוה, שהופרדה מהוריה ומשאר בני משפחתה, שהתה במחנה אינסברוק-רייכנאו שבמערב אוסטריה עד 1945. משפחתה הייתה בין המשולחים למחנות הריכוז, ומלבדה נספו כל בני המשפחה.

בתום המלחמה היא הגיעה לשבדיה, אשר קלטה רבבות ניצולים ממחנות הריכוז ועשתה כל שלאל ידה לשקמם. חוה שהתה שם זמן מה, עד שעברה לצרפת, שם עשתה חודשים אחדים בבית קרובתה.

בשנת 1948 עלתה לארץ, ובמשך שלוש שנים שימשה כמטפלת בבית ילדים בקיבוץ. חוה, ששלטה בשפות רבות: עברית, אנגלית, פולנית, גרמנית ושבדית, תקשרה בקלות עם צעירים ומבוגרים והצליחה להשתלב במקום. בשעות הפנאי הרבתה לקרוא, כמו ביקשה להשלים את שנות הלימוד שנגזלו ממנה.

בראשית נובמבר 1951 גויסה לצה"ל ושירתה בחיל התותחנים. חוה סופחה לאחד הגדודים בפיקוד הדרום ושירתה במחנה המעברה בראשון לציון, במסגרת מפעל "חיילות לעזרת המעברות".

במקום זה מתה בעת מילוי תפקידה ביום א' בשבט תשי"ב (28.1.1952).

בת עשרים וארבע בנפלה. חוה הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית שאול.

(המידע בדף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

זוכרים במעשים ליצירת קהילת התנדבות לזכר הגיבורים והגיבורות