גיבורים נשארים גיבורים

בוימינגר יוסף

יוסף, בנם של פשה ומרדכי, נולד ביום כ"ז באייר תרפ"ח (17.5.1928) בפולין, בעיר פשמישל שבמחוז לודז'. בן למשפחה ידועה ומכובדת בעיר.

הקהילה היהודית בפשמישל מנתה ערב מלחמת העולם השנייה כ-19,400 נפש. התנהלה בה פעילות פוליטית מגוונת ופעלו בה מוסדות דת, תרבות וסעד. העיר נכבשה על ידי הגרמנים ב-14 בספטמבר 1939, ומיד החלו רדיפות חמורות נגד היהודים ומאות נרצחו.

לאחר מכן הועברה העיר לשליטת הסובייטים, שגירשו כ-7,000 מהיהודים לפנים ברית המועצות.

הגרמנים שבו והשתלטו על פשמישל ביוני 1941. ביולי אותה שנה הוקם יודנראט, וכאלף יהודים הועברו למחנות לעבודת כפייה. ביוני 1942 נשלחו כאלף צעירים למחנה העבודה ינובסקה בלבוב.

במחצית יולי 1942 רוכזו 22,000 יהודים מהעיר ומסביבותיה בתוך גטו. כ-10,000 מהם גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ, הנותרים חיו בשני חלקי הגטו. חלקם התארגנו ועסקו בניסיונות התקוממות, אחרים יצרו קשר עם הפרטיזנים ביערות.

בהדרגה, גורשו כל יהודי פשמישל למחנות ההשמדה עד לחיסולו הסופי של הגטו, בספטמבר 1943.

יוסף נותר יחידי מכל משפחתו. הוריו, אחיו וסבתו הושמדו, ודודיו הוגלו לסיביר הרחוקה.

בתקופת הכיבוש הוא התחזה לנוצרי וחי בפולין ובהונגריה בשם המושאל "קאז'יק". לבו היה ער למצוקות אחיו היהודים ולא אחת סיכן את עצמו בפעולות עזרה. לבסוף נתעורר חשדם של הגרמנים ובעודו בהונגריה נאסר. הוא עבר עינויים קשים ונשלח לאושוויץ, אך הצליח להחזיק מעמד.

עם תחילת המתקפה של הצבא הסובייטי בכיוון קרקוב ואושוויץ, במחצית ינואר 1945, החלו הנאצים בנסיגה חפוזה. 66,000 האסירים, רובם יהודים, הובלו בטורים ארוכים במסע רגלי מפרך בקור העז, במה שכונה "צעדת המוות". כ-15,000 מביניהם התמוטטו מאפיסת כוחות או שנורו בידי הגרמנים. הנותרים הובאו אל מחנות הריכוז ברחבי הרייך.

יוסף הועלה על אחת הרכבות שעשו דרכן לגרמניה, וכל עוד נפשו בו קפץ מהקרון. הוא מצא מקלט בצ'כיה, שם שהה עד למיגורם הסופי של הנאצים.

בתום המלחמה עבר לפריז שבצרפת והצטרף לקבוצת ילדים יתומים שנתקבצו במסגרת "עליית הנוער". במסירות אין קץ היה מעביר להם שיעורי עברית ומרצה בפניהם את כל הידיעות אותן רכש בשנות חייו הסוערות. קרוביו ניסו להשפיע עליו כי יהגר לאמריקה, אך הוא דחה את ההצעה ועמד בתוקף על דעתו כי את חייו ישקם רק בארץ ישראל.

בקיץ 1945, לאחר שנכזבה הציפייה לקבל את הסרטיפיקטים המיוחלים, החליטו ב"עליית הנוער" להעלות את קבוצת הילדים בדרך בלתי ליגלית. יוסף וחבריו עלו על אוניית מעפילים, אך כשקרבו לחופי הארץ תפסו אותם הבריטים וכל העולים נשלחו למחנה המעצר בעתלית.

מחנה עתלית, סמוך למושבה עתלית שבחוף הכרמל, הוקם על ידי הבריטים בסוף שנות השלושים במטרה לכלוא בו יהודים שהגיעו לארץ ללא היתר עלייה, או שנחשדו בפעילות מחתרתית. מאות מעפילים היו עצורים בו, ובתקופות מסוימות אף אלפים.

בראשית תקופת המרי המאורגן בשלטון הבריטי, ובמסגרת מאבקה בהגבלות העלייה, החליטה ה"הגנה" לצאת במבצע נועז לשחרור העצורים ממחנה עתלית. לצורך כך הסתננו למחנה כמה לוחמים מוסווים מהגדוד הראשון של הפלמ"ח, ארגנו את האסירים ויצרו קשר עם השומרים היהודים. בליל 10 באוקטובר 1945 פרצו לוחמי הפלמ"ח את גדרות המחנה וכמאתיים מכלואיו ברחו ממנו. המשטרה הבריטית נזעקה למקום אולם המעפילים הצליחו להערים עליהם, כשהם נעזרים באלפים מיהודי חיפה שסייעו לבלום את השוטרים הבריטים. לאחר מסע לילי מפרך, כשהם מלווים בלוחמי הפלמ"ח, הגיעו המעפילים דרך הכרמל אל הקיבוצים יגור ובית אורן. בהמשך התפזרו בין היישובים היהודיים בארץ.

יוסף היה בין הנמלטים מעתלית באותו לילה. הוא הגיע לקיבוץ דפנה, שם התמסר ללימודי העברית – את המילון של גור (יהודה גור גרזובסקי) למד ממש בעל פה. כעבור מספר שבועות כבר החל לשלוח לקרוביו מכתבים בעברית צברית, מתובלת בביטויים ססגוניים.

אך חייו בקיבוץ לא הניחו את דעתו ודווקא שם גברה בדידותו. יוסף, שביקש לשכוח את תקופת המאבק, לא אהב שכינוהו בשם "קאז'יק", והיה אומר: "בארץ אני מתחיל את חיי מחדש". הוא שקד על לימודיו בכל רגע פנוי והתכונן לבחינות הבגרות, מתוך שאיפה להתקבל ללימודים גבוהים בטכניון.

בתקופה זו התחוללה בנפשו מהפכה, וזאת ללא כל השפעה חיצונית. אף כי מוצאו ממשפחת חסידים ותלמידי חכמים הוא לא היה אדוק ביותר בילדותו, וכאן, חש לפתע צורך לעבור לסביבה דתית, לשוב לצור מחצבתו ולשמור מצוות כמו אבותיו. לאחר שגמר אומר בדעתו לשנות את סביבת המגורים ואת אורח חייו שוב לא ניתן היה למנוע זאת ממנו, ובעזרת "עליית הנוער" עבר לבית הספר החקלאי במקווה ישראל, שם נקלט בסקטור הדתי.

הנער, שתנאי חייו לא אפשרו לו ללמוד בבית ספר מסודר, ביקש למלא את כל שהחסיר בשנות התופת הנאצית, השקיע את כל מרצו ומאודו בתורה ובלימודי היהדות והיה "מתמיד" של ממש. עד חצות הלילה – ולעתים אף מאוחר מזה, בשעה שאחרוני המאחרים כבר הלכו לישון וכל האורות כבו זה מכבר – עדיין בקע אור מאוהלו. הוא נהג להתבודד לשם התייחדות יתרה עם נושאי הלימוד, ופעמים היה מטיל על עצמו משטר שתיקה. בשעות אלו היה מהרהר בשאלות אודות טבעו של העולם, ומתעמק בנושאים שהעסיקוהו יומם וליל: בעיות הדת והטבע, המדע והאמונה. בזמן קצר רכש לו ידיעות יסודיות ועמוקות בלשון העברית, והן הבדילוהו מאחרים.

הכול הכירו את יוסף וידעו להעריכו למרות הסתגרותו ועל אף אופיו השונה. מתוך רצון אמיתי להשתלב הוא היטה שכם בלימודים כמו גם בעבודה ותרם את חלקו. יוסף אהב את האדמה, אהב את החי ואף גילה התעניינות מרובה וכישרון בשטח הטכני, עסק רבות בניסיונות שונים בפעולות לתועלת החקלאות והטכניקה כאחת.

יוסף היה חדור הכרה לאומית עמוקה, וכשפרצה מלחמת העצמאות היה בין הראשונים להתייצב. הוא צורף לחטיבת "עציוני", היא חטיבת "ירושלים" (חטיבה מספר 6 ב"הגנה"), ונמנה על חיילי החי"ש (חיל השדה) – מהיחידות המובחרות של החטיבה. יחד עם חבריו נשלח מירושלים לתגבר את גוש עציון הנצור. עם הפלוגה הדתית אליה השתייך הגיע לגוש בינואר 1948, זמן קצר לאחר נפילת 35 לוחמים שניסו להגיע לשם (שיירת הל"ה).

את שעבר עליו בגוש עציון הנצור תיאר יוסף לקרוביו במכתב שהשתרע על פני עשרות עמודים. בכנות רבה הוא מספר על רגעי הקושי והמשבר עם המפקדים, על השונות בין המגויסים השונים, ומתעד את החיים באווירת חוסר הוודאות, כשהקשר החיצוני היחיד עם שאר אזורי הארץ נעשה באמצעות מטוסים שהצניחו לגוש אספקה, ציוד ותחמושת. קטע ממכתבו שנכתב מ"הגבעה הצהובה": "… כבר יום רביעי שיורדים גשמים עצומים בליווי רוחות עזות, וערפל סמיך מכסה את הכול, עד כדי כך שלא רואים בן אדם במרחק של כמה מטר. אני מפקפק אם השבוע יכול לטוס אווירון. לכן אין לנו השבוע עיתונים, והואיל ובגלל הגשם איננו יורדים מהגבעה לאכול, לא שומעים גם את הרדיו ולא יודעים מה מתרחש בעולם. גם הדואר אינו מגיע הנה במזג אוויר כזה ואינו יוצא מכאן…"

בעת שהותו בגוש עציון, עבר יוסף אימונים והוכשר כחבלן: "חיש למדתי את המקצוע", סיפר, "התיידדתי מאוד עם המפקד והמדריך, והוא סמך עליי והטיל עליי תפקידים אחראיים. התחלתי כבר לעבוד באופן עצמאי".

במכתב אחר, הוא מתאר את פציעתו בעת הנחת מוקשים: "…בדיוק לפני שבוע, כשסיירתי בשדה מוקשים ליד עין צורים אותם הנחתי לבד שבוע קודם, התפוצץ אחד מהם במרחק שני מטרים ממני ונפצעתי בשתי הרגליים מרסיסים. ברגל ימנית זה דבר קטן, כמעט שכלום לא, רק ברגל השמאלית פגע רסיס גדול באמצע בין קרסול לברך, עבר ויצא מצד שני… איבדתי קצת דם, אבל זה לא הזיק לי, כי היה בין כה וכה יותר מדי…" לאחר שנפצע ברגלו שכב פצוע בבית החולים שבגוש וכתב: "עכשיו יש לי רושם די רציני שימי ספורים…"

אולם יוסף לא נכנע לכאבים, ועד מהרה שב ללחימה.

ב-12 במאי 1948 פתחו חיילי "הלגיון הירדני" בהתקפה רבת עוצמה על משלטי גוש עציון והצליחו לבתרו לשניים. חמושים במשוריינים ובארטילריה, ומלווים בכוח מקומי ערבי רב מכפרי הסביבה, כבשו כמה משלטים בסביבות כפר עציון.

למחרת, ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948), פרץ לכפר עציון כוח משוריין ירדני כשבעקבותיו המון ערבי מכפרי הסביבה, ותוך הפגזה עזה כבש את הכפר.

בקרב האחרון מילא יוסף תפקידי קשר חשובים מטעם מפקד הכפר, כשכדורי האויב השיגוהו ופצעוהו פצעי מוות. בן עשרים היה בנפלו.

כ-130 מגינים נפלו באותו יום בכפר עציון, חלקם נרצחו לאחר כניעתם. למחרת, ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), יום הכרזת המדינה, נכנעו מגיני יתר שלושת יישובי גוש עציון: רבדים, משואות יצחק ועין צורים. ביום זה נהרס הגוש כליל וחדל מלהתקיים. אחרוני מגיניו נפלו בשבי הירדני.

גופות הנופלים נותרו במקום נפילתם במשך כשנה ויותר. שרידיהם נאספו בשנת 1949 במבצע מיוחד של הרבנות הצבאית.

יוסף הובא למנוחת עולמים, עם יתר חללי גוש עציון, בקבר אחים גדול בהר הרצל בירושלים, בטקס ממלכתי שהתקיים ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949).

(המידע בדף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

זוכרים במעשים ליצירת קהילת התנדבות לזכר הגיבורים והגיבורות