גיבורים נשארים גיבורים

אברהם (בומי) אברמוביץ

אברהם, בן רחל-לאה ויעקב, נולד בשנת תרפ"ח (1927) בעיר קושיצה בצ'כוסלובקיה (כיום בדרום-מזרח סלובקיה). הוריו היו חנוונים. קיבל חינוך יהודי וכללי, למד בחדר והמשיך ללימודים בישיבה.

צ'כוסלובקיה נוצרה לאחר מלחמת העולם הראשונה, לאחר פירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית, וכללה את השטחים המתועשים ביותר של הממלכה. עוד לפני מלחמת העולם השנייה פורקה צ'כוסלובקיה בהסכם מינכן, וקושיצה נכללה בחלק של המדינה שסופח להונגריה.

עם הסיפוח החלה רדיפת היהודים על ידי החוגים הפשיסטים המקומיים והוחלו עליהם החוקים האנטי-יהודיים שנחקקו בהונגריה, בדומה לחוקי נירנברג. מקיץ 1939 נלקחו הגברים היהודים לפלוגות "שירות העבודה" של הצבא ההונגרי, אך למרות גיוס הגברים גדל מספר היהודים בקושיצה, הודות לבואם של פליטים מפולין ומסלובקיה.

הגרמנים נכנסו לעיר בתחילת 1944. באפריל הוקם גטו, וכ-12,000 יהודים רוכזו בשני מפעלים לייצור לבנים בפאתי העיר. הגירושים לאושוויץ החלו במאי 1944. כ-8,000 מיהודי קושיצה נרצחו בגז מיד עם הגיעם לאושוויץ.

אברהם ובני משפחתו היו אף הם בין המשולחים למחנה ההשמדה. ההורים נרצחו, רק אברהם נשאר בחיים והיה במחנה הסגר באושוויץ.

לאחר מפלת הגרמנים הגיע אברהם למחנה עקורים בגרמניה, שם עבר אימונים במסגרת האצ"ל. בכל מאודו רצה להגיע לארץ כדי להתאחד עם קרובי משפחתו שהקדימו לעלות, ואשר עם ילדיהם שיחק בימי נערותו. הוא דחה אפשרות נוחה להגר לארצות הברית: "מדוע אלך למקום שאינו ביתי אם ביכולתי ללכת למולדתי?" כתב אל קרוביו בארץ.

יומיים לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 כתב: "חג שמח! היום ראשית דצמבר וגם אלינו הגיעה הבשורה הגדולה והיום אנו מברכים איש את רעהו ב'חג שמח'. את השמחה קשה לתאר… בשעה חמש אחר הצהריים עברנו דרך רחובות העיר עם לפידים ודגלים כששירה בפינו. הגרמנים הסתכלו בנו וחשבו על הזמן בשעה שגם הם שרו בחוצות העיר על גרמניה הנקייה מיהודים, והנה לפתע גם היהודים יכולים לשיר. המשטרה הצבאית הגרמנית ליוותה אותנו בג'יפים ושמרה עלינו כדי שלא יקרה דבר. הערב רקדנו 'הורה'…"

בגרמניה חיכה לתורו לעלייה, וכשארכה לו השעה השיג רשיון נסיעה (סרטיפיקט) של חבר ונסע במקומו.

אברהם הגיע ארצה מגרמניה במהלך שנת 1948. בארץ כבר החלה מלחמת העצמאות, והוא התכונן להמשיך את פעילותו באצ"ל וללחום למען המדינה בה כה האמין. זמן קצר שהה אצל קרוביו בהרצליה, ואז התגייס לחיל השריון ולחטיבת "גבעתי" – חטיבה מספר 5 – בה שובצו לוחמי האצ"ל לאחר קום המדינה.

גדוד 54, עמו נמנה אברהם, קם עם הקמת החטיבה והיה ממשיכו של גדוד א' בחי"ש (חיל השדה) של תל אביב שהוקם במהלך שנת 1946. לוחמי הגדוד הגנו על גבולותיה הדרומיים של תל אביב, וכן עסקו בליווי שיירות לנגב ובאבטחת קו המים לדרום. בהמשך, לחמו גם בחזית ירושלים והיו לחלוצי המחנה שעצר את הפולש המצרי בדהירתו לתל אביב.

אברהם לחם באשדוד ובמרחב הדרום ונכון היה לצאת לכל פעולה ומשימה. ביולי 1948 השתתף בקרב במתחם עיבדיס, מצפון לקיבוץ נגבה, קרב שנחשב כקרב מופת בהגנת הנגב.

עיבדיס היה כפר ערבי שבסמוך לו מתחם מצרי חשוב. בליל 8/9 ביולי 1948 כבשו כוחות "גבעתי" את משלט עיבדיס מידי המצרים והתבססו בו. בימים הבאים ערכו המצרים התקפות חוזרות ונשנות על מנת לשוב ולכבוש את המשלט, אך נהדפו. המצרים הקדישו כוחות רבים לקרב, כולל ארטילריה רבה, כוח משוריין ואף מטוסים. הקרב הקשה נמשך עד יום 12 ביולי 1948 ובמהלכו נפלו למעלה מעשרים לוחמי "גבעתי", אך מתחם עיבדיס נותר בידי הצד הישראלי, עובדה שסייעה רבות להגנת קיבוץ נגבה הסמוך ולהגנת הנגב כולו.

ביום ג' בתמוז תש"ח (10.7.1948) נפל אברהם בקרב על הגנת מתחם עיבדיס. בן עשרים ואחת שנים היה בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בבאר טוביה.

בכרך ב' של "גוילי אש" – ספר שערך משרד הביטחון ובו מעזבונם הספרותי-אמנותי של הבנים שנפלו – פורסמו שני מכתבים שכתב אברהם מגרמניה לקרוביו בארץ.

שמו של אברהם נכתב בספר התורה על שם גיבורי מלחמת העצמאות שהוכנס לבית הכנסת בהר ציון בירושלים.

החלל הינו "נצר אחרון".
חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.

(המידע בדף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

זוכרים במעשים ליצירת קהילת התנדבות לזכר הגיבורים והגיבורות