הקהילה היהודית ביון בעלת שורשים עתיקים ביותר עוד משנת 330 לספירה, לפי שרידים ארכיאולוגיים של בתי-כנסת שהתגלו באתונה, בקוס ובכרתים. הקהילות הללו היו ככל הנראה התשתית להתיישבות היהודית באזור בתקופה הביזנטית, שעברה שינויים ותהפוכות עם השנים ושיאה הגיע בערב מלחמת העולם השנייה בה חיו ביון כ-55 אלף יהודים רובם הגדול בסלוניקי.

.ב-11 ביולי 1942 צוו כלל יהודי סלוניקי בגילאי 19–45 להתייצב בכיכר החירות בעיר. 9,000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת ואולצו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד, לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. ותוך כדי ריקודים, אף ספגו מכות אכזריות.

מאוחר יותר הועברו  43-850 יהודים באמצעות רכבות משא למחנה ההשמדה אושוויץ ומתוכם 11,500 ניצלו בסלקציה.

הישרדותם ועוז רוחם של יהודי יוון במחנות היו לשם דבר. הגאווה ורוח החירות שנטבעו בהם לא מטו גם לנוכח הזוועות – וכך עמדו בעינן גם ההיאחזות בשפה (הלאדינו והיוונית), ברעות, בפטריוטיות ובלכידות התרבותית, וכן יכולות השירה, האירוניה העצמית והתחבלנות.

וכך כתב פרימו לוי על יהודי יוון בספרו "הזהו אדם?": "לידי עומדת קבוצת יוונים, יהודי סלוניקי הנפלאים והנוראים… היוונים שהשתלטו על המטבחים ועל העבודות בתוך בית-החרושת הם יהודים שאפילו הגרמנים מכבדים. הפולנים יראים מפניהם. זוהי להם השנה השלישית במחנה, ואיש אינו יודע טוב מהם מה טיבו… שרים כל הזמן, רגליהם חובטות באדמה לפי הקצב והם כשיכורים מהזמר".
האחווה בין היהודים היוונים הייתה לשם דבר. אהרון רוזה, רוקח מסלוניקי, שהיה היהודי היחיד שעבד במרפאת האס.אס במחנה, נהג להבריח תרופות ואמצעים רפואיים לחבריו תוך סיכון חייו. כינויו היה "האבא של היוונים". נודע לתהילה גם ד"ר ליאון קונקה, ששימש רופא בבית-החולים של אושוויץ 3.

רק 1950 איש שרדו בתום המלחמה ורובם הגדול עלו לישראל עד 1948.