סיפור הגבורה של דנוטה וסלינה

לכבוד יום האישה הבינ"ל שחל היום, אני גאה להציג בפניכם ובפניכן, את דנוטה וסלינה אם ובת שמהוות בשבילי מודל לחיקוי.

נשים שעשו היסטוריה ובחרו להקריב לא מעט בטווח הקצר, למען החיים בטווח הארוך. בנפרד אבל ביחד, הן לא קיבלו את המציאות כמובנת מאליה והוכיחו לנו 2 דברים: ראשית, שגם כשאת עם הגב לקיר, יש פיתרון, יש מוצא, לא תמיד הוא יצליח, ולא תמיד הוא יהיה קל, אבל עם רצון, אמביציה וגם קצת מזל, את תוכלי להתמודד עם הכל. שנית, אין להמעיט בכוח הטמון בחיבור בין אם לבתה, מדובר בחיבור חוצה יבשות, שיוביל לכך שהלבבות שלהן לא יפסיקו עד אשר הן ימצאו זו את זו – עוצמה נשית.

דנוטה נולדה בשנת 1934 בוורשה שבפולין, היא הייתה בת 5 כשהגרמנים החלו לכבוש את וורשה. עם כיבוש ורשה, דנוטה והוריה סלינה ויאן, הובלו לגטו לוורשה.

החיים לא היו פשוטים בגטו, הוריה נשלחו ביום לעבודות מחוץ לגטו וחזרו רק בלילה, מותשים וכואבים, כאשר סלינה נדרשה לדאוג לעצמה. המשפחה שהבינה לאן הדברים מתדרדרים, ושהסיכוי לשרוד בגטו אינו לטובתם, החליטה לעשות מעשה, הם החליטו שהם חייבים לצאת מגבולות הגטו. אולם היה להם ברור מאוד, שביחד גורלם אבוד ובנפרד סיכויים גדלים בעשרות מונים. המחשבה על להתפצל קרעה אותם, אבל הם הבינו שאין ברירה, למען עתיד המשפחה, הם חייבים לקבל החלטות קשות.

כך, באישון לילה, התפצלו השלושה, קחו דקה לדמיין את קבלת ההחלטה, ואת האומץ והתעוזה שנדרשת בקבלתה: וכך, דנוטה, עברה להתגורר תחת השם "תרזה מזור", עם משפחה אומנת פולנית -נוצרייה בדמות נכדה שבאה לבקרם. היותה בלונדינית עם עיניים ירוקות סייעה לה להידמות לילדה פולניה. אימה התקבלה לעבודה כעוזרת בית אצל רופאתם המסורה מלפני המלחמה ואביה הסתתר בבית של בת אחרת למשפחת מזור.

אולם לאחר מקרה, בו הוסגרו לידי הגסטאפו 3 אנשים בינהם אביה של דנוטה, משפחתה האומנת שהבינה שהטבעת מתהדקת, חיפשה עבור דנוטה משפחה אחרת, וכך החלה דנוטה לנדוד ממשפחה למשפחה.

דנוטה, שאז כבר הייתה בת 7, החליטה שלא מדובר בזמן לפחד ולאבל ותיעלה את המצב ללמידת עבודות הבית וטיפול בילדים, כך חיה, מבית לבית, מעשייה לעשייה. מילדה הפכה לאישה קטנה, כזו שרודפת בסקרנות אחר כל הזדמנות לרכוש מיומנות עבודה, למידה חדשה ומתעלת את הקושי למעשים.

יום אחד, עקב מהומות שהתקיימו בוורשה באותו זמן, החליטו הגרמנים לקחת את השוהים ברחוב, וביניהם דנוטה, לגרמניה. בהגיעם למקום חילקו אותם ל-2 קבוצות: מבוגרים וילדים, שם נשלחו לעבוד בעבודות כפיים שונות דוגמת קציר חיטה. דנוטה, החליטה לתעל גם סיטואציה זו לטובתה, כיוון שראתה הזדמנות כפולה: לשמור על זהותה הפולנית ולרכוש מקצוע חדש. העובדה, שהיה מדובר בעבודות כפיים, עבודות עם קושי פיסי לאדם בוגר והקושי מתעצם מקום שמדובר בילדה, לא גרמה לדנוטה ולו לשנייה להסיט מבט מן המטרה, מבחינתה החובה היא להסתגל לכל מצב ולשרוד, מדובר בהשראה עילאית!

כשהצבא האמריקאי הגיע למקום, הוצבו בפניה 2 אפשרויות: לנסוע לבית יתומים ארה"ב או שמא לחזור לבית יתומים בוורשה. דנוטה, לא היססה ובחרה לעלות על רכבת לוורשה, מתוך מחשבה על המשפחה היקרה. דנוטה, ידעה שהמקום בו גדלה, הוא המקום אליו היא שייכת, בין אם ביתה קיים או לא.

כשהגיעה לוורשה, ראתה נציגי ארגונים שונים, ומיד בחרה בבית היתומים "Nasz Dom" שהוקם לפני המלחמה ע"י יאנוש קורצ'אק ז"ל כיוון שהיה בית יתומים נוצרי, בו תוכל לשמור על זהותה הבדויה. היא שהתה בו כשנתיים , והחלה ללמוד בגיל 10 בביה"ס.

במקביל, לאורך כל המלחמה סלינה אמה השתמשה בידיעת השפות צרפתית וגרמנית לעבודה במפעלים בוינה ובכושר עבודתה המיומן. עם תום המלחמה ידעה סלינה שהמסע רק החל, עליה למצוא את ביתה. למרות שלסלינה הוצעה ההזדמנות לעבור לברזיל, אל משפחתו של יאן (אב המשפחה), אולם היא בחרה במקום כן לצאת למסע חיפושים חוצה מדינות בעקבות ביתה כשהיא חמושה בתקווה וחסרת פחד.

ביעד האחרון, וורשה, היא סרקה כל מילימטר לרמז שמעיד על בתי יתומים או ארגונים אחרים המסייעים לילדים עזובים. את עיניה, תפס שלט של ארגון נזירות נוצריות המטפלות בילדים .

כשניגשה אליהן, ביקשה לראות את רשימת הילדים והבנות נענו לבקשתה. כשחיפשה, את ילדתה תמיד עשתה זאת בשמה האמיתי – דנוטה. לאחר עיון רב במסמכים, לא מצאה את השם דנוטה, אך לפתע, כנראה מתוך מזל וכוח עליון, נגלה לפניה השם "תרזה מזור", תחת בית היתומים "Nasz Dom, במהירות שיא, עלתה למונית לכיוון בית היתומים.

בכניסה לבית היתומים, כשלפניה נפרס פרוזדור ענק, סלינה עמדה בפליאה והחלה סורקת את המקום, כשלפתע הבחינה בילדה בעלת שיער בלונדיני מיוחד – היא צעקה מיד "דנוסיה", "דנוסיה". אותה ילדה, החלה ללכת באיטיות לכיוונה ולא הוציאה הגה, עד שלבסוף העיניים נפגשו – זו הייתה דנוטה. כך, נפגשו דנוטה ואימה לאחר 5 שנים!!!

אין דרך לתאר את התפרצות האנרגיה והאושר עם המפגש, אפשר לנתק אדם מביתו, מהרגל מסוים ואף מתרבותו אך, אך לא ניתן בשום צורה, לנתק אימא מהדחף לחתור לחיבור עם ביתה – סלינה לא הפסיקה, יגעה ומצאה!

הן התגורר בווינה יחדיו, ולאחר זמן מה, עברו לברזיל, שם קיבל אותן נתן, אח של אביה. דנוטה, המשיכה בברזיל את לימודיה והכירה את מי שלימים הפך לבעלה, רוברט שטרן, להם נולדו 3 ילדים ג'וני, אגי ומייקי.

בשנת 1971, החליטה דנוטה להגשים את משנתו של אביה, יאן ז"ל שהיה פעיל בתנועה הציונית בפולין ודגל בעליה לישראל ולעלות לישראל יחד עם בעלה ושלושת ילדיה. לאחר שנתיים הצטרפה אליהם אמה, המשפחה התגוררה בעיר כפר סבא ולימים היו להם 3 בנים, 7 נכדים ו-7 נינים – משפחה לתפארת!

בחרתי לקרוא לסיפור "התפוח לא נופל רחוק מהעץ" , כי העקשנות וההתמדה לשרוד בכל מצב ולתעל אותו לטובתן, ניכרת בכל אחת מהנשים המופלאות הללו. על אף ששהו בניתוק מוחלט אחת מן השניה, הן לא ויתרו. הן לא נתנו, למציאות הקיימת להכתיב להן איך ייראו חייהן ובחרו ליצור מציאות טובה יותר. בעזרת תעצומות נפש שאי אפשר לדמיין, הן דחקו את הפחד הצידה, קיבלו החלטות קשות, וחתרו לחיבור ולחיים. שתיהן ,ידעו שהחיים חזקים יותר מכל דבר אחר וקיימת חשיבות ענפה להמשיכם בכל מחיר ובכל מצב – בזכותן אנו יודעים לספר את סיפורן היום ולומר בקול גאון – Who run the world – Girls.