סיפור הגבורה של סטפניה (סטפה) וילצ'ינסקה

סטפניה נולדה בוורשה ב-1886 ליוליאן יצחק ולסלומה ואלפיש ולמדה בבית הספר לבנות ידוויגה שיקורסקה ובהמשך למדה מדעים באוניברסיטאות לייז' בבלגיה וז'נבה בשוויץ.

בשנת 1909, טרם סיום לימודיה, פגשה בשוויץ ביאנוש קורצ'אק. סטפה קיבלה את ההחלטה הנועזת להפסיק את לימודיה והם החלו בניהול בית יתומים בוורשה שכתובתו הועברה מספר פעמים בתוך הגטו. אין דוגמה יותר חזקה למוכנות של אדם לוותר למען אחר – סטפה ויתרה על עתידה למען עתיד הילדים.

בית היתומים פעל כ-30 שנה, בין 1912 ל-1942. בהיעדרו של קורצ'אק במלחמת העולם הראשונה ובנסיעותיו לארץ ישראל שימשה סטפה כמנהלת המעון. סטפה קיבלה עליה את כל תפקידי המנהלה. היא מיינה את היתומים שביקשו להתקבל לבית, ניהלה את הקשר עם בתי הספר שלמדו בהם, ניהלה את צוות העובדים ועוד.

בנוסף לכך היא ניהלה את החיים בבית, חיים שנתקלו במחסור תקציבי לא פעם, במיוחד בתקופת השואה. באחד ממכתביה לחברתה פייגה ביבר מעין חרוד כתבה סטפה: "קשה לנו עכשיו לקחת על עצמנו התחייבויות נוספות. גם ככה אנו נאלצים כל חודש לשבור את הראש מאין לקחת 6,000 זלוטי לצורך ההוצאות של בית היתומים. הכסף לרוב לא מגיע בזמן".

בשנת 1931 ביקרה סטפה בארץ ושהתה בקיבוץ עין חרוד ואף עלתה ארצה ב-1938, אך עם ריבוי הידיעות המדאיגות לגבי גורל היהודים בפולין, בחרה לשוב לשם.

עם הכיבוש הנאצי, הצליחו אנשי עין חרוד לארגן לסטפה אפשרות לעזוב את פולין, אך היא סירבה לנטוש את הילדים בוורשה ובחרה לעבור לגטו עמם ועם קורצ'אק לגטו.

ב-5 באוגוסט 1942 הגיעו הגרמנים לבית היתומים, כדי לקחת את היתומים וחלק מהעובדים למחנה ההשמדה טרבלינקה.

גם הפעם ניתנה לסטפניה וליאנוש קורצ'אק האפשרות להציל את עצמם ולהימלט, אך הם סירבו לנטוש את הילדים והם הלכו איתם אל מותם בידי הנאצים.

סטפניה היא אישה מדהימה, סמל לדאגה ועשייה למען האחר, פעמים רבות הייתה לה היכולת לבחור בעתידה ולעשות למען עצמה, אולם פעם אחר פעם הראתה במעשים ולא במילים, שטובת האחר חשובה לה מטובתה האישית – סטפניה היא השראה!

יהיו נשמותיהם צרורות בצרור החיים.