סיפור הגבורה של ויטקה קמפנר קובנר ז"ל

ויטקה קמפנר קובנר

גיבורת היום היא ויטקה קמפנר קובנר, הלוחמת הפרטיזנית שנחשבה לאחת הלוחמות הנועזות וחסרות הפחד שפעלו בשורות הפרטיזנים במלחמת העולם השנייה.

ויטקה הייתה מעורבת בהטמנת פצצות, חבלה בציוד והרעלת חיילים נאצים בזמן כיבוש ליטא. סיפורה הוא סיפור מופלא של אישה שהחליטה לא להסתכל מהצד והפגינה גבורה, נחישות ואומץ לב מרשימים וראויים להערצה.

כמו שויטקה החליטה לא לעמוד מנגד ככה אנחנו נצעד ב-2.5.2019 – נצעד ונזכור את הגיבורים האמיתיים, אלו שלחמו בידיים ואלו שלחמו בנפש, אלו שהחליטו לעשות עוד צעד קדימה כשהסיכויים נראים בלתי אפשריים – הם ההשראה!

ויטקה נולדה בעיר קאליש במערב פולין ב-14 במרץ 1920.
קובנר, במקור קמפנר, החלה את דרכה בפעילות בתנועת השומר הצעיר ובמחתרת היהודית בווילנה. עם כיבוש וילנה, ביוני 1941, נעצרה ונכלאה על ידי הגרמנים. לאחר חיסול גטו וילנה חברה לגדוד הפרטיזנים היהודים בפיקודו של מי שעתיד להיות בעלה, אבא קובנר, שפעל ביערות הסמוכים לעיר הליטאית. בסיום המלחמה המשיכה במאבקה בנאצים והצטרפה לקבוצת "הנוקמים" בראשותו של בעלה, ששמה לעצמה למטרה לנקום את האסון היהודי דרך פגיעה בחיילים ובקצינים נאצים.

"אנחנו ראינו מחנות ריכוז", אמרה ויטקה בראיון ליד ושם, "ואחרי מה שראינו שם, החלטנו שגם אם המלחמה נגמרה, אנחנו חייבים לנקום את דמם של היהודים. לכן הייתי חלק מקבוצת הנקם הזו. ביצענו פעולה אחת, ובה הרעלנו מחנה של חיילי אס-אס. אחרי שעשינו את זה, כבר היינו חייבים לעזוב את אירופה". לאחר המלחמה עלו בני הזוג לישראל והתיישבו בקיבוץ עין החורש. קובנר המשיך בפעילותו הציבורית ובכתיבת השירים בהם נודע, בעוד ויטקה עבדה כפסיכולוגית. קובנר עצמו, שאף העיד במשפט אייכמן, עסק כל חייו בהנצחת השואה, והיה ממייסדי "מורשת" – בית עדות על שם מרדכי אנילביץ' (מנהיג מרד גטו ורשה. ט"ש), וממייסדי בית התפוצות בתל אביב.

גם אחרי מותו ב-1987 המשיכה ויטקה קובנר בהנצחת גבורתם, וב-1993 הדליקה משואה בעצרת המרכזית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם. בשנת 2004 מסרה קובנר ליד ושם את אקדחו האישי של בעלה.
בכל השנים נודעה קובנר בעיקר כרעייתו של קובנר, אך לפני מספר שנים קיבלה הוקרה על תרומתה המיוחדת ואומץ לבה בסרט מיוחד המתעד את סיפור חייה שנקרא "עכשיו אני מדברת". קובנר סיפרה שם כי "הכפריים באזור וילנה שנאו את הפרטיזנים, את הקומוניסטים ואת היהודים, ואנחנו היינו שלושתם יחד. אני לא יריתי אף פעם באף אחד, אבל כן זרקתי פצצות". יוצרת הסרט, יעל קציר, סיפרה אז כי המפגש עם קובנר חשף בפנייה אישה שרק לאחר שעברה את גיל 80, ולאחר מותם של בעלה וחברתם למאבק, רוז'קה קורצ'אק, הבינה שגם היא חייבת לדבר ולספר את סיפורה. התיעוד של ויטקה העניק קול לאישה פרטיזנית שנחבאה אל הכלים רוב ימיה, אך בפועל זכתה לעיטור מהצבא האדום על גבורתה במלחמת העולם השנייה".

"סיפורה של קובנר רצוף 'לחימה ונחישות'", ספד לה יו"ר יד ושם, אבנר שלו, "לא רק לשרוד אלא לנצח, לא רק להציל את חייה שלה עצמה אלא להיות עם העם היהודי בשעותיו הקשות גם כאשר פירוש הדבר שחייה ימשיכו להיות נתונים לאיומיהם ולעינוייהם של הנאצים.
ויטקה קובנר היא סמל לנשים חזקות שלא הסתפקו בלשרוד, אלא פעלו באומץ וגבורה על מנת להציל אחרים".

ויטקה קובנר נחשבה לפרטיזנית נועזת במיוחד, בעלת תושייה ואומץ לב והם עמדו לה בשעותיה הקשות כאשר ניצבה מול סכנות חיים. היא נפטרה בקיבוץ עין החורש ב15 בפברואר 2012.

תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.

0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x