סיפור הגבורה של שמעון (סיומה) גרינהויז

שמעון (סיומה) גרינהויז

גיבור היום שלנו הוא שמעון (סיומה) גרינהויז, שבחר בדרך הגבורה, והקדיש את חייו להוראה, לחינוך ולהעמדת דורות של תלמידים, על מנת שבתורם יעבירו את הלפיד הלאה והלאה ויעזרו ביצירת עתיד טוב יותר – שמעון הוא השראה!

שמעון גרינהויז נולד בקראסנה שבבלארוס בשנת 1930 למשפחה מסורתית, ולו אחות ואח גדולים – הניה, ומנדל. בסוף שנת 1941, לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות, נכלאו הועברו שמעון ומשפחתו בגטו קראסנה.

המשפחה החליטה לפעול, אחיו ואחותו יצרו קשר עם הפרטיזנים ושמעון ואמו התגנבו מהגטו וביקשו להסתתרו אצל מכרה פולנייה, למרות החשש פן תיתפס, המכרה שסיפקה להם מסתור, מזון ומים.

באחד מן הימים, קצין אס אס מצא אותם ואיים להרוג את שמעון ואימו, למרבה המזל ובאופן בלתי מוסבר, המכרה הפולניה, הצליחה לשחד את הקצין באמצעות המזון והכסף המועט שהיה בידיה והוא הניח להם.
למרות היתרונות, החיים מחוץ לגטו היו קשים והמשפחה נאלצה לחזור לגטו.

יום אחד שמעון ואביו נקלעו לירי של גרמנים על יהודים בכיכר המרכזית של הגטו. אביו של שמעון ביקש לגונן עליו בגופו, כדור שפגע באביו הפיל את שניהם, וכך שמעון ניצל. תהי נשמתו של אביו צרורה בצרור החיים.
שמעון נשאר במשך יום שלם מתחת לאביו שנפטר, למרות הקושי, שמעון התאפק שלא להשמיע הגה. לאחר יום בני המשפחה הגיעו ושמעון הבין שניתן לצאת. הצלה זו ממחישה את הקשר הכל כך חזק בין אב לבן, ואת מה שהורה מוכן להקריב למען ילדיו – הקרבה שהיא לא פחות מהשראה.
במרס 1943, במהלך חג הפורים, חיסלו הגרמנים את הגטו, שמעון ואימו הצליחה להיכנס למסתור שהוכן מראש אולם בקרב הקרונות נמצאו אחיו מנדל ואחותו הניה.

שמעון ואמו הסתתרו במשך חמישה ימים במסתור, וכשהגיעה העת בחרו לברוח מהגטו. שמעון בדיוק הבריא ממחלת הטיפוס ולא יכול היה לעמוד על רגליו. אמו באקט של עוצמה הצליחה לשאת אותו על גבה עד לפרטיזנים בביצות.

החיים עם הפרטיזנים היו קשים, קור, תזונה משורשים, ולינה במחפורות באדמה, הייתה להם כל סיבה לוותר לאחר אובדן המשפחה, אבל המשפחה לא ויתרה, גם לא כאשר פיצוץ גרם לאובדן שלוש אצבעותיו של שמעון.

לאחר המלחמה שבו שמעון ואמו לקראסנה, שמעון החליט לבחור בדרך החינוך כדי להנחיל ערכים, הוא השלים את לימודיו בתיכון, והמשיך ללימודי משפטים ומתמטיקה באוניברסיטה.
בשנת 1960 החליטו כי חובתם לתרום לישראל – הם עלו לארץ. שמעון לא הסתפק בתפקיד המחנך ואט אט קודם והפך לומנהל בית ספר עמל ב' שבפתח תקווה – שמעון לימד 25 אלף תלמידים במהלך חייו, ב-60 מחזורים, ועם חלקם הוא עדיין שומר על קשר.

בישראל פגש שמעון את עליזה, מיילדת בבי"ח בלינסון אשר לאורך השנים עזרה להבאתם לעולם של תינוקות רבים. ביחד הזוג הקים בית לתפארת, נולדו להם ארבעה ילדים ושבעה נכדים מדהימים.

בשנת 2000 ולמרבה הצער, נפטר מסרטן בנם גיל, בהיותו בן 34 בלבד, גם קושי זה לא עצר את שמעון מלהמשיך במסע השליחות.

ללא צל של ספק, שמעון הוא גיבור אמיתי ומעורר השראה. מילותיו אומרות הכל:
"אני ממש אוהב את ההוראה. אפשר להגיד שבשבילי זה כמו חיים. בן אדם מאושר שמגיע בחיוך לעבודה וחוזר בחיוך לעבודה עושה עבודה טובה וזה אני. אתה חייב לאהוב את התלמידים שלך ולא לזלזל בהם. תתייחס אליהם בכבוד ותחשוב שהם חכמים בדיוק כמוך אם לא יותר. אתה לטובתם ואתה צריך להראות להם את זה. האהבה לתלמידים שלי הייתה מההתחלה, אולי כי הם מזכירים לי את אחי ואחותי שהיו בערך באותו הגיל. אני יותר בעד להראות דוגמא אישית מאשר להטיף להם מוסר. התלמידים אוהבים אותי וחשים שאני לטובתם וכנראה שאני גם מלמד טוב"

שמעון קיבל פרס מפעל חיים על תרומתו העצומה לחברה הישראלית ולעתידה של המדינה.

נכון לשנת 2019, בן 89, שמעון עדיין מלמד מתמטיקה – אם זו אינו השראה איננו יודעים מהי כן.

קרדיט: תודה רבה ליובל כהן Yuval Cohen על הכתיבה המרגשת של הסיפור!
תמונות: הקשר הרב דורי, ויקיפדיה

0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x