סיפור הגבורה של אלבצ'ו אלמה

גיבור היום שלנו אלבצ'ו אלמה ז"ל, הוא גיבור מיוחד מקהילה מיוחדת – ביתא ישראל. לכבוד חג הסגד, חשבנו שאין הזדמנות טובה יותר מלהזכיר את סיפורם של שורדי השואה האתיופים.

****הפוסט הזה מעט ארוך, אבל יש בתוכו סיפור של קהילה שלמה שאינו מסופר ולכן הוא כל כך חשוב****

אלבצ'ו נולד בשנת 1923 בכפר ווגרה שבצפון אתיופיה, כפר בן שלושים משפחות, רובן יהודיות. החיים בכפר התנהלו בשלווה ועל מי מנוחות. אולם בשנת 1936, השקט הופר, וצבא איטליה בהנהגתו של מוסוליני, בן בריתו של היטלר, פלש לאתיופיה.

אם בתחילה לפלישה לא הייתה השפעה מהותית על חיי אלבצ'ו, לאחר כשנה, ב-1937, הגיעו לראשונה חיילים מחיל הרגלים האיטלקי לאזור הכפר והקימו לידו בסיס צבאי. "זו הייתה הפעם הראשונה שרבים מאנשי הכפר ראו אדם לבן". החיים תחת המשטר האיטלקי הצמוד היו קשים מאוד והמחסור במזון ובמשאבים נתן את אותותיו.

קמה תנועת התנגדות, כדי למגר את ההתנגדות האתיופית, השתמשו האיטלקים במשתפי פעולה מקומיים, משתפי הפעולה תוגמלו על כל אדם שהביאו ולכן לא פעם היו הלשנות שווא.

יום אחד "אחד ממשתפי הפעולה עבר בכפר ופיתה חלק גדול מהגברים להגיע אל הבסיס הצבאי על מנת לקבל סיוע כלכלי", אנשי הכפר שהתלבטו רבות, החליטו שאין בידם ברירה, ועל מנת להשיג מזון למשפחותיהם הם חייבים לקחת את הסיכון.

מתוך דאגה לחיי הנשים והילדים, הגברים החליטו ללכת לבד, הילדים והנשים נשלחו להתחבא ביער הסמוך. חששם של בני הכפר אומת, עם הגעת הגברים לבסיס, הם נעצרו.

הדאגה למשפחות גברה, שני אסירים שדאגו למשפחותיהם, הצליחו לברוח. בריחה שלא התקבלה ברוח טובה אצל. מפקד המחנה, המפקד החליט להוציא להורג את כלל העצורים, ולא להותיר נפש חיה בכפר.

הגעת החיילים הפתיעה את כולם, מאחר וככל שהזמן עבר, הנשים היו צריכות לבקר בכפר ולהמשיך בחיים. למרבה המזל של אלבצ'ו ואימו, הם לא חזרו לבתיהם, אלא העדיפו להישאר ביער על אף הקושי שבכך – העובדה שנשארו ביער, הצליחה להצילם מחיילי הצבא האיטלקי.

הכפר הושמד כליל ואלבצ'ו ואימו הבינו כי אין להם מה לחפש באזור הכפר עוד. כך ללא הכנה מוקדמת, ללא ציוד מתאים וללא מזון או שתייה, החלו במסע הישרדות בן 5 ימים, אל עבר כפר אחר בו גרה משפחתו של אלבצ'ו. אימו של אלבצ'ו ידעה שלמרות הקושי עליה לדחוף את בנה לעבר מקום מבטחים, ואלבצ'ו מצידו ידע בתוכו גם הוא כי לאחר האובדן, מוטלת עליו המשימה לדחוף את אימו קדימה – וכך שני אנשים מלאי קושי, דאגו זה לזה כדי שכל אחד מהם יישא בעוצמות נפש גדולות יותר – השראה!

השנים הנוספות לא היו פשוטות תחת השלטון האיטלקי, לא היו משאבים רבים, אולם הקושי התחדד לאור אובדן המשפחה. אלבצ'ו ואימו לא ויתרו,, בראשו של אלבצ'ו עמדה מחשבה אחת – עליו להנציח את זכר אביו ואת זכרם של אנשי הכפר.

עם סיום הכיבוש האיטלקי בשנת 1941, אלבצ'ו החל לפעול לטובת הכרה בטבח בכפר הולדתו, כך בצורה נמרצת וללא לאות, פעל אלבצ'ו השכם והערב, מכתביו הגיעו עד לקיסר אתיופיה, ואף הוענק לו אות הוקרה מטעם ראש העיר של גונדר (מערי אתיופה הגדולות).

ב-1989, עלה אלבצ'ו לישראל, הדרך לא הייתה פשוטה, וכך גם התקופה במחנות הפליטים במהלך ההמתנה לעלייה, שם רבים חלו במלריה, צהבת ושחפת, אולם למרבה המזל אלמה הצליח לעלות עם משפחתו לישראל, וקבע את ביתו בשכונת בית"ר בחדרה, לא ניתן לתאר במילים את האושר ששרר עם ההגעה לארץ ישראל.

עליית קהילת ביתא ישראל ארצה, התפרשה על פני עשורים רבים, וכל אחד מגלי העלייה לווה בקשיים רבים, מסעות רגליים מפרכים תוך סיכון חיים, תנאים לא תנאים במחנות המעבר שהובילו למחלות רבות – והכל כדי להגיע לארץ הקודש הנכספת – ישראל.

מצאנו לנכון להזכיר את סיפורו של אלבצ'ו בחג הסגד, מאחר וחייו של אלבצ'ו, כמו מסע העלייה לירושלים ולארץ ישראל – כרוך בקשיים רבים, קשיים ומכשולים שאל מולם, הצליחו יהודי אתיופיה להתגבר למרות הקושי והאובדן – הכל במטרה להתאחד עם העם היהודי.

הסגד חל בתאריך עברי קבוע, כ"ט בחשוון. מדובר ביום של צום, טהרה והתחדשות, הוא כולל מסע עלייה להר גבוה (כסמל למעמד הר סיני) לצד קריאת קטעים מן המצהף קדוס (התנ"ך) וברכות ותפילות לגאולה.

הרקע למסורת מגיע בעקבות העצרת אותה קיימו עזרא ונחמיה בירושלים, שמטרתה ציון חידוש הברית בין עם ישראל ואלוהיו בימי שיבת ציון. חגיגת הסגד סייעה לקהילת ביתא ישראל לשמר את זהותה בימים קשים של מלחמות, רדיפות והתבוללות, באמצעות שיבה למעמד הר סיני וקבלת התורה.

כל כך מרגש שלאחר שנים של כמיהה לארץ ישראל, סוף סוף מתאפשר לקהילת ביתא ישראל לחגוג את החג בירושלים, יחד עם כלל העם היהודי.

הסגד מקבל משמעות חזקה כל כך ברקע לסיפורו של אלבצ'ו מאחר וכשאנו חוזרים לסיפורו של אלמה, אנו מזהים סימנים דומים שקרו לאורך ההיסטוריה של כולנו, ניסיונות ההשמדה, הקשיים ובעיקר עוצמות הרוח האנושית שמאפשרים לנו להתגבר ולהמשיך קדימה תוך שימור העבר.

גם בישראל ואל מול הקשיים הקיימים כאן, לא חדל אלבצ'ו מדרישתו להכריח את איטליה להכיר במעשי חייליה. הוא ארגן הפגנה מול שגרירות איטליה, ובמקביל המשיך לאסוף תמונות ומסמכים המתעדים את המעשים, תרגמם לעברית והכל מתוך רצון שאנשים יכירו את האירוע.

בשנת 2014 ולאחר התמדה ועקשות רבים – מאמציו של אלמה נשאו פירות ובסיוע של ראש עיריית חדרה, הוקמה אנדרטה לזכר הנספים ברחוב בו מתגורר — אלבצ'ו הבטיח לעצמו כי ישמור על זכר המשפחה והכפר, וכך עשה, מעשיו ודבקותו במשימה מעוררים השראה, אלבצ'ו אף דאג לכך שיתפרסמו כתבות שיזכירו לכולנו שגם באתיופיה היו שורדי שואה.

ביום 1.4.19 הלך לעולמו אלבצ'ו אלמה והוא בן 96 במותו. יהי זכרו ברוך ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.

ההיסטוריה לא מפרידה בין יהודים ממקום אחד למקום אחר, ההיסטוריה מעמידה את כולנו בקשיים אלו, ואין לנו אלא לזכור שאבותינו הצליחו להתגבר, לרגע קטן או גדול – הם היו גיבורים.