סיפור הגבורה של חיים ביזדרובסקי ז"ל

חיים ביזדרובסקי ז"ל- סיפור גבורתו

מורן ואנונו כותבת לנו.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה… ביום הזה אני מקבלת פרופורציות על החיים, ביום הזה אני מודה על מה שיש לי.. ביום הזה אני מצטערת כל כך שלא זכיתי להכיר את הגיבורים של חיי, שאפילו לא יודעים שהם הגיבורים של חיי.
סבא וסבתא שלי היקרים..
אותכם זכיתי להכיר דרך הסיפורים העוצמתיים על חייהם.
משתפת את סיפור הגבורה של סבי.

סבי, חיים ביזדרובסקי, נולד בוורשה בשנת 1918 למשפחה חרדית. הוא היה הבכור מבין 12 אחיו ואחיותיו.
כשהגרמנים פלשו לפולין בשנת 1939, סבי היה בן 21.
את אכזריותם של הנאצים הוא חווה לראשונה כאשר אלו פלשו לעיירה שבה חי והציתו את בית הכנסת של המשפחה.

אביו, סבא רבא שלי, אשר היה הרב הראשי של העיירה, קפץ לתוך האש בכדי להציל את ספריי הקודש שלו, ונשרף למוות.
מיד לאחר מכן אספו החיילים הגרמנים את כל היהודים בעיירה, ביניהם גם משפחתו של סבי. הוריו, אחיו ואחיותיו, הדודים והדודות. העמידו את כולם בשורה, כאשר מאחוריהם קיר אבנים, וירו בהם למוות.
את המחזה הנורא ראה סבי, אשר התחבא באותם הרגעים בתוך בור מים ביחד עם חברו- כך ניצלו חייו של סבי בפעם הראשונה.
כשהסתלקו הגרמנים, יצא סבי מהבור, כל משפחתו נרצחה לנגד עיניו, אין לו איש בעולם כולו והוא לא יידע לאן ילך.
סבי נזכר כי בעיר קראקוב חי דוד רחוק, הוא ידע כי עליו לחפש אותו, ומאותו היום החל מסעו וניסיונותיו לשרוד בחיים.
את המסע לקראקוב היה עושה בלילות, על מנת שלא יוכלו לראותו.

באחד מן הימים, בהיותו רעב מאוד, יצא סבי לחפש אוכל ונתפס ע"י הגרמנים. אלו הובילו אותו אל מול כיתת יורים בשדה, כשלצידו יהודים נוספים שנתפסו בדרך ומאחוריו בור גדול שבו גופות רבות של יהודים שנרצחו לפניו.
ריח הגופות היה כל כך חזק. סבי התעלף מהצחנה ונפל לתוך הבור, שניות לפני פקודת הירי של המפקד הגרמני.
כשהתעורר, הלילה כבר ירד, הוא מצא את עצמו בתוך בור המוות, מוקף כולו בגופות. בכדי שיוכל לטפס את דרכו החוצה, הוא החל לערום את הגופות סביבו ויצר מעין סולם. כך נמלט מהבור וכך ניצלו חייו בפעם השנייה.

לאחר מספר שבועות בדרכים, הוא נתפס שוב. והפעם נשלח למחנה עבודה.
כחלק מתהליך הקליטה למחנה, הוא נשלח למקלחות. בעודו עומד בתור לנקות את גופו עם יהודים נוספים, קצין גרמני שעבר לידם, ביקש מסבי לצאת מהתור ולהצטרף לכוח העבודה, מכיוון שהיה צעיר ובריא.
מאוחר יותר התברר לו כי כל מי שעמד באותו התור למקלחות, נשלח אל מותו בתאי הגזים. כך ניצלו חייו בפעם השלישית.

עם הזמן הוחלט לסגור את המחנה ולהעביר את כל האסירים למחנה אחר. סבי שהיה בין האחרונים לעזוב, הועלה על רכבת שעשתה את דרכה לאושוויץ- המחנה הידוע לשמצה.
במהלך הנסיעה, קפץ מהרכבת עם עוד מספר אנשים וברח ליערות- כך ניצלו חייו בפעם הרביעית.
למזלו, ביערות, נתקל סבי בקבוצת פרטיזנים, הוא הצטרף אליהם וחי איתם מספר חודשים.
חודשים הפכו לשנים, ובזמן הזה הוא הכיר בחורה צעירה, אותה נשא לאישה ונולדו לו בן ובת.
עם הזמן, החיים ביערות כבר לא היו בטוחים וסבי החליט לברוח עם משפחתו מפולין לרוסיה.
בדרכם לרוסיה, אישתו וביתו חלו ומתו. הוא נאלץ לקבור אותן בתוך השלג הקר של סיביר. הוא ובנו נותרו בסיביר עד תום המלחמה ולאחר מכן חזרו לפולין לחפש את שארית המשפחה- אך לא נשאר אפילו לא קרוב אחד…

בפולין, סבי הכיר את סבתי והם התחתנו, הביאו ילדים לעולם ועלו ארצה.
יום אחד, סבא שלי ישב עם חבריו בבית הקפה ונוצר דיון על החיים במדינת ישראל בינו לבין חברו. הדיון הפך לוויכוח סוער, וכשסבי קם ללכת, חברו דחף אותו, הוא נפל על הרצפה ונחבט בראשו. לאחר מספר שעות הוא נפטר משטף דם שנוצר במוחו.
לפעמים אני חושבת כמה לא הוגן שאדם עובר בחייו כל כך הרבה ייסורים, כאבים ומראות קשים, נלחם על חייו ומביא את משפחתו ארצה בכדי שיגדלו בביטחון ובסביבה חמה. ולבסוף, מסיים את חייו בצורה כל כך טראגית, מבלי שיזכה לראות את ילדיו מתחתנים ואת נכדיו גדלים.
סבי היה מופת בעיני, אדם שעם כל מה שעבר לא איבד את אמונתו באנשים ובחייו. חינך את ילדיו לא לשנוא, לאהוב תמיד ולהעריך את הדברים הקטנים שבעיני אחרים נראים מובנים מאליהם.

זה היה סבא שלי, חיים ביזדרובסקי.

0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x