סיפור הגבורה של דוד (דוגו) לייטנר

גיבור היום שלנו הוא דוד (דוגו) לייטנר, שורד השואה שכולנו מכירים בזכות הפלאפל של מבצע דוגו. אבל לפני הפלאפל וגם לאחריו, אנחנו רוצים להזכיר לכם כמה עוצמתית אישיותו של דוד, אשר במעשיו מפיח בנו עוצמות שלא יאומנו – דוד הוא השראה!

דוד נולד ב-1930 בנירגיהאזה שבהונגריה, למשפחה דתית של שש נפשות. ב-1938 גויס אבי המשפחה לצבא הונגריה. בתחילת מרס 1944 שב לביתו, וב-19 במרס נכנסו הגרמנים להונגריה. למחרת חג הפסח החרימו ז'נדרמרים מקומיים את חפצי הערך של המשפחה והם נשלחו אל הגטו.

לאחר שישה שבועות הם הועברו אל תחנת הרכבת ומשם לאושוויץ-בירקנאו. מיד כשהגיעו לבירקנאו הופרדו הגברים של המשפחה מאמו של דוד ומשתי בנותיה, למרבה הצער הן נשלחו להשמדה מיד – תהי נשמתם המוארת צרורה בצרור החיים.

אביו ואחיו נשלחו לבוכנוולד ומשם לברגן-בלזן ודוד נשאר בבירקנאו עם עוד 4,000 ילדים, למרות הקושי, דוד הכריח עצמו להמשיך קדימה, החיים פעמו בו חזק מכל והוא עשה כל שיכול כדי להמשיך הלאה ולספר את סיפור המשפחה. פעם אחת ניסה להתגנב לטרנספורט שיצא מבירקנאו אך נתפס ונענש במלקות. בסלקצייה אחרת ביקש דוד להראות את חוסן גופו: הוא הזדקף, פתח את צווארון חולצתו בקור העז, ומלמל פרק תהלים.

כוחו לא נס גם בזמנים שעבד תוך שהשומרים מצליפים בו ובחבריו להנאתם, וגם כאשר אנשי אס-אס שלחו אותו וילדים אחרים להתרחץ והשאירו אותם ללא בגדים במשך שלושה ימים בקור מקפיא. בצעדה לגונסקירכן במשך שלושה ימים ארוכים בגשף שוטף ניזון משבלולים ועשבים בלבד. אין לנו מושג איך, אבל דוד התגבר בכל רגע ורגע, גם במצבים הקשים מכל – דוד הוא גיבור והשראה!

ב-4 במאי הגרמנים ברחו, דוד הצליח בשארית כוחותיו ללכת לעיר הסמוכה שם אושפז, לאחר מספר שבועות הוא חזר לביתו, שם מצא את אחיו, האיחוד היה מרגש, אולם אחיו סיפר נשא בשורה מרה, אביהם נספה בצעדת המוות מברגן-בלזן – תהי נשמתו המוארת צרורה בצרור החיים.

לאחר שלוש שנים בהכשרה, עשה דרך לא דרך עם ארגון "הבריחה" וב-1949 הגיע לישראל. כבר באנייה גויס לצה"ל והגיע היישר אל הבקו"ם, כה חזקה היא אהבת הארץ אצל דוד. ב-1950 הגיע לניר גלים, פגש את שרה, ילידת הארץ, ונשא אותה לאישה. לזוג שתי בנות, 10 נכדים ושלושה נינים.

דוד ביחד עם בית עדות בניר גלים יזמו את מבצע דוגו שהפך לפרויקט לאומי, כך בכל ח"י בינואר (יום הפינוי של מחנה אושוויץ), דוד נוהג לאכול פלאפל, המזכיר לו בצורתו את הלביבות שהכינה אימו. מסורתזו שהתחיל דוד עם הגעתו לארץ, הפכה כבר למסורת לאומית.

היה זה ביום חמישי האחרון שדוד אכל פלאפל עם הרמטכ"ל שלנו, רב-אלוף אביב כוכבי שאמר לדוד כי: "הניצחון הכי גדול זה לא הפלאפל, אלא המשפחה, הילדים, הנכדים והנינים שלך. אשריך. מהזמן הקצר שאני מכיר אותך נדמה לי שגם האנרגיות והרוח שלך זה ניצחון גדול".

כשדוד מספר את סיפורו הוא מספר:
"שנים רצינו לשכוח. מה לא עשינו כדי לפתוח דף חדש. עלינו ארצה, התגייסנו לצבא, התאהבנו, התחתנו, הולדנו בנים ובנות, סיפרנו בדיחות בעצמנו, וצחקנו מבדיחות של אחרים. בלי הומור לא היינו מצליחים להמשיך.

שהרי מה, לא מספיק שאני יתום אז שאני גם אהיה עצוב? בטח לא אני, דוגו.

אמנם כלפי חוץ ניהלנו חיים רגילים אבל מבפנים בער בתוכנו הר געש שביקש להתפרץ. ויום ההתפרצות בא. אף פעם לא איבדתי את האמונה שאני חייב לשרוד, כדי לחיות ולספר לדורות הבאים. לחיות כדי לספר לפי צוואה של אבא שלי, שלא זכה.

כל האמת בידכם. והדגל עובר אליכם.

עם ישראל חי!"

אין דרך אחרת מלבד "השראה" בה ניתן לתאר את דוד.