סיפור הגבורה של אווה לביא

אווה לביא סיפור גבורה שנכתב על חייה

גיבורת היום שלנו היא אווה לביא, שסיפור חייה יכול להרים שערות גם מהאדישים ביותר – סמל לעוצמת הרוח האנושית והיכולת להתגבר גם על הקשיים שנראים לכולנו בלתי אפשריים.

אווה נולדה בקרקוב שבפולין בשנת 1937 למשפחה שומרת מצוות, לזוג הורים, יעקב זאב ופליציה (פלה) רץ. כשהגיעה לגיל שנתיים פרצה מלחמת העולם השנייה, והיא והוריה נדחסו לשכונת פודגוז’ה שהוכרזה כגטו קרקוב.

אנקדוטה שמרמזת כבר מלכתחילה על אופי המשפחה, מתבטאת כבר בתחילת הכיבוש. אז נצטוו בעלי עסקים יהודים רבים למסור את מפתחות העסק למפקדה הגרמנית, תוך הבטחה שיוחזרו בערב. אמנם, משלא התקיימה ההבטחה, החליטה האם ללכת למפקדת הגרמנים ולדרוש את המפתחות בחזרה.

וכך, אישה קטנה ועדינה, הגיעה בנחישות ובשקט דרשה את המפתחות, הגרמנים סירבו. האם ניצלה את הגרמנית המצוינת שבפיה ואמרה “אתם גרמנים? אבל אתם הבטחתם! מה זה, גרמנים לא מקיימים הבטחות?” וכך, הגרמנים נתנו לה במיידית את המפתחות.

האב המשיך להפעיל את העסק המשפחתי והאם עבדה בתפירה במפעל של יוליוס מדריץ’, שלימים הוכר כחסיד אומות העולם.

התנאים בגטו היו קשים, הצפיפות שנבעה מדחיסת כ-15 אלף יהודים בשכונה שהחילה קודם לכן כ-3000 אנשים, נתנה את אותותיה. אולם המשפחה נשארה חזקה ומלוכדת. הוריה של אווה אהבו אותה כל כך, חיזקו אותה ללא הרף, וסיכנו את עצמם תוך שהם דואגים לה.

כך, למשל, באחד מהחיפושים שערכו הגרמנים בבית המשפחה, אמה של אווה הוציאה אותה החוצה וביקשה ממנה להחזיק את המרזב עד שהם ילכו, אמא של אווה סיכנה את עצמה בעשותה כן, אבל יותר מכך עוצמותיה של אווה היו פשוט בלתי ניתנות לתיאור, דמיינו לכם ילדה קטנה שבגובה הקומות מחזיקה מרזב, מבלי לבכות, בקור של מינוס 20 מעלות, עוצמותיה של אווה הצילו את חייה – השראה!

עוצמותיה של אווה קיבלו כל הזמן חיזוק מאמה. אמא נסכה בה תחושת ביטחון כל הזמן, היא הכינה אותה לכל רגע, הראתה לה איפה להתחבא במקרה שגרמנים יגיעו, וקיימה איתה שיחות מוטיבציה, במהלכן אמרה שרק אם אווה תקשיב לאמא ולאביה, יהיה טוב – כך היה במקרה המרזב, וכך היה בהמשך.

אביה של אווה, איש יקר, אהב את משפחתו עד כדי כך, שהוא השיג רעל ותכנן שבני המשפחה ישבו יחד, מלוכדים, וימותו יחד – הוא העדיף שהם יהיו אחראים לגורלם ולא נתונים למעשי הנאצים.

זה כמעט וקרה, הרעל כבר היה מונח בכף, אך ברגע האחרון, אמה של אווה, בתקוותה ואמונתה הבלתי נגמרת, הפילה את הכף בשנייה האחרונה וצעקה “אנחנו לא נמות ככה, אנחנו חייבים להאמין שאלוהים יחליט בשבילנו אחרת” – זוהי בדיוק משמעותה של הגבורה, אופטימיות בלתי נגמרת, אקטיביות והכל למען חיים – אמא של אווה היא פשוט גיבורה!

הגטו חוסל במרץ 1943, והמשפחה הועברה למחנה פלאשוב. במחנה ההורים עבדו במפעל של אוסקר שינדלר, ואווה הייתה קשובה להוראותיה של אמה בהתחבאות מתחת לצריף. בשל התקרבות הצבא האדום לפולין, לקראת סוף 1944, הנאצים חיסלו את מחנה פלאשוב ושלחו רבים למחנות ההשמדה.

שינדלר השיג אישור להעתיק את מפעליו לצ’כוסלובקיה והעביר לשם 1,200 עובדים. אך אווה כאמור הייתה ילדה קטנה ולא עבדה. יהודים טובים חכמים הכינו את רשימת העובדים שהוגשה לגרמנים, שכללה גם את אווה שהוצגה כטכנאית שמבוגרת ב-7 שנים מגילה האמיתי. כך, אווה הייתה האדם הצעיר ביותר שנכלל ברשימת שינדלר.

הרכבת שהסיעה את העובדים עצרה באושוויץ, שם אווה הועמדה לסלקציה. כולנו מכירים את הקטע מרשימת שינדלר, בו שינדלר טען שיש לאווה אצבעות דקות מאוד והיא מנקה חלק מסוים בפגזים, עבודה ייחודית שרק היא יודעת, זו אווה – בכך, שינדלר הציל את חייה – איש ענק ומלא השראה.

לאחר כחודש באושוויץ המשפחה הגיעה למפעלו של שינדלר בברינליץ שבצ’כיה, עד שהסתיימה המלחמה והמשפחה שבה לקרקוב. יום אחד בקרקוב, האב הבחין באישה שהייתה עימם במלחמה, ברגישות הוא לקח את אווה הצידה. לאחר לכן סיפר לאווה, שבתה של האישה לא שרדה, ולכן ביקש שלא לנכר עיניים – רגישות ואנושיות שכבר לא מוצאים כיום.

בשנת 1950 המשפחה עלתה לישראל. אווה גדלה בקיבוץ ולימים הקימה משפחה יחד עם בעלה יגאל זיכרונו לברכה, ולהם שני ילדים ושלושה נכדים.

קשה לחשוב שאווה נדרשה לעבור את שעברה כילדה קטנה. יחד עם זאת, מהקושי הבלתי נתפס אווה הצליחה להתגבר, להתחזק ולחזק אחרים, וחייה מהווים השראה בלתי רגילה עבורנו.

אווה מפיצה את מסר השואה, והמסר האישי שלה, לעולם כולו – היא אשת עדות ביד ושם ומוסרת עדות בפני חיילים, מורים ותלמידים מרחבי העולם, וביום השואה הבינלאומי בינואר 2018 היא נאמה בבניין האו”ם בניו יורק.

“למעלה משבעים שנה אחרי המלחמה, כשאני נמצאת עם תלמידים במחנות בפולין וחושבת על אלפי אחי שצעדו אל מותם לבורות ההריגה או לקרמטוריום, אני תוהה מדוע אלוהים הציל אותי.

אבל אחרי הנאום באו”ם, כשפניתי לכל העולם בנושא השואה האפל, חשבתי שאולי זה היה הדבר הגדול שאלוהים תכנן עבורי. אני שמחה לתרום להבנת הנושא הקשה והאיום הזה, ומקווה שמאמצים אלה יתרמו למלחמה באנטישמיות, הכחשת השואה, דעות קדומות ושנאה.

אני פה כדי להזכיר את עוצמות הנפש של אימי, פלה רץ, אני מקווה כשאנשים ישמעו את סיפורה, ואת פעולותיה כנגד כל הסיכויים, גם הם יירתמו לעשות את העולם טוב יותר – אימי היא גיבורה, וככה ראוי שיזכרו אותה”

ב-21 באפריל נצעד שוב ברחבי הארץ (ובמקביל), נזכיר ונזכור שהשורדים והנספים הם הגיבורים האמיתיים, אלו שלרגע קטן כגדול, הצליחו להתגבר לטובת החיים, שלהם ושל אחרים – כי זו משמעותה של גבורת החיים.

קרדיט תמונות: יד ושם.
קרדיט כתיבה: יובל כהן 

0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x