ישראל, בן דבורה וגדליהו, נולד ביום י"ב בתשרי תרפ"ח (8.10.1927) בעיר קיבארט שבליטא, הסמוכה לגבול הגרמני. בהיותו בן שש נתייתם מאמו, והאב עבר עם שני ילדיו – ישראל ואחותו הגדולה יהודית – לקובנה, שם גידלם במסירות רבה. ישראל הצטיין בלימודיו בבית הספר היסודי, המשיך לתיכון וגם שם בלט בהתמדתו והצטיינותו.

ליטא סופחה לברית המועצות ערב מלחמת העולם השנייה, אך שנה וחצי מתחילת המלחמה הופרה הברית בין סטלין להיטלר והגרמנים כבשו את האזור ביוני 1941.

ב-24 ביוני 1941 הוקם גטו בו רוכזו כל יהודי קובנה, שבהמשך אולצו לעבוד עבודות פרך ורבים מהם מתו מאפיסת כוחות או מרעב. בסתיו 1943 הוסב גטו קובנה למחנה ריכוז. במרס 1944 בוצעה אקציה במהלכה נרצחו ילדים וזקנים תושבי הגטו, ובראשית יולי 1944, עם התקרבות הרוסים, החליטו הגרמנים על חיסול המחנה והיהודים שנותרו בו פונו למחנות הריכוז דכאו ושטוטהוף.

ישראל ובני משפחתו היו בין יושבי הגטו. אחותו של ישראל, יהודית, נספתה שם. לא פעם עמד גם ישראל בסכנת מוות אך שרד. בשבתו בגטו כתב יומן בו פירט את רשמיו וסבלותיו. זיכרונותיו, הכתובים ביידיש ספרותית, קובצו תחת השם "אין אויף גרונד פון לעבן" (מתהום החיים).

באחד הקטעים ביומן מתאר ישראל הוצאה להורג המונית של יהודים:

"… אלפיים נפש צועדות אל עבר ההר. והעיניים מורמות השמימה והמבטים מתחננים והלבבות פועמים וקולות בכי פולחים את האוויר… והתמונה הולכת ומתבהרת: הכל מתחילים להבין. הנה ילדים נאחזים באמותיהם, נשים בבעליהן, ובצעדים כבדים הם עולים בהר כשבני בליעל מזוינים מאיצים בהם…. הנה מתגלה כבר איש צבא העומד ומצפה לקבל את הפקודה, להיות שלוחו של מלאך המוות… ונשמעו יריות רובים בלולות בקללות שיכורים!

אך פתאום – ומעשה נועז מתחולל. ילד כבן שתים-עשרה מתפרץ מקרב אביו ואמו, אחיו ואחיותיו, ומבלי שיחכה לבוא מותו, או מבלי שיובל אליו ככל השאר, קופץ קפיצת פתע מראש ההר וקול מזעזע מחריד כל לב: ‘שמע ישראל!’

ולא היו רגעים מועטים ו’שמע ישראל’ זה עולה על כל לשון – ו’שמע ישראל’ אחד מסתתר וטובע במטר יריות הניתן כהרף עין… ומשטח השלג הלבן מוכתם בדם יהודי טהור!"

בשנת 1944 הועברו ישראל ואביו למחנה דכאו שבגרמניה, שם עונו בעבודות פרך. אביו של ישראל מת תוך כדי עבודה, ובנו כרה את קברו.

ישראל היה היחיד ממשפחתו שהגיע ליום השחרור, עם הגעת הצבא האמריקני לדכאו.

מיד לאחר השחרור הצטרף ישראל לנוער העולה והחל בנדודיו לארץ ישראל. הוא נסע עם קבוצתו לאיטליה, שם התיישבו במחנה הפליטים והמתינו לתורם לעלות. כשנה ומחצה שהה ישראל במחנה, שירת במשטרת העולים ובזמנו הפנוי שקד על לימודי העברית. דודו שגר באמריקה שלח לו הזמנה ורשיון כניסה ודרש כי יבוא אליו, אך ישראל החזיר לו את התעודות בצירוף תשובה: "מי שלא עבר מה שעבר עלינו אינו מסוגל להרגיש מה היא מולדת לעם, ולי אין דרך אחרת אלא לארץ ישראל".

ב-11 בספטמבר 1946 הפליג ישראל באוניית המעפילים "פלמ"ח" בדרכו לארץ ישראל. האונייה, שנרכשה על ידי המוסד לעלייה ב’ של ה"הגנה", יצאה מנמל לה-ספציה שבאיטליה כשעל סיפונה 414 מעפילים. בהגיעה סמוך לראש הנקרה התגלתה על ידי משחתת בריטית ונצטוותה לעצור. בתחילת העימות הבריטים התיזו סילוני מים ואילו המעפילים השיבו ביידוי אבנים, בהמשך עשרות חיילים בריטים עלו על הספינה ובפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה הפעילו נשק חם. במהלך העימות נהרג אחד המעפילים ועוד כמה נפצעו. ישראל וכמה מחבריו קפצו מהאונייה בניסיון להגיע אל החוף בשחייה, אך נתפסו והוחזרו לאונייה.

האונייה נגררה לנמל חיפה, שם הורדו המעפילים לספינות גירוש והוגלו למחנות בקפריסין.

את הזמן במחנה ניצל ישראל ללימודים ולמשחקי שחמט, וחיכה בקוצר רוחו לעלייתו המחודשת. לאחר כחצי שנה, באפריל 1947, שוחרר ועלה ארצה. כאן נאלץ לשהות כמה שבועות במחנה המעצר בעתלית, ומששוחרר עבר לתל אביב.

תחילה התגורר אצל דודו, ואחר כך שכר ישראל חדר בשכונת מונטיפיורי. באין בידו אמצעים להמשיך בלימודים, כפי שחפץ לעשות, התחיל לעבוד במרכזת הטלפונים ובחשמלאות.

בראשית מלחמת העצמאות היה ישראל בין הראשונים להתייצב. לאחר שבועיים של אימונים צורף לגדוד 42 בחטיבת "קרייתי" – חטיבה מספר 4 ב"הגנה". לוחמי הגדוד הגנו על תל אביב וסביבתה מול הערבים המתנכלים, וישראל השתתף בשמירה ובקרבות בדרום העיר, ליד כפר סלמה.

ביום י"ט באדר א’ תש"ח (29.2.1948) נשלח ישראל עם עוד שבעה אנשי "הגנה" (יחידת "כוכבי הגרב") לעמדת בית החרושת "היוצק" ליד מקווה ישראל, שהייתה עמדת משמר לאבטחת הדרך לירושלים ולדרום ושלטה גם על הדרך ליפו הערבית. הימים עדיין ימי המנדט הבריטי, והשלטונות נהגו לשלוח מדי פעם חיילים לחפש נשק בלתי חוקי במקום. באותו יום הגיעו למקום חיילים בריטיים והחלו לחפש נשק.

אנשי ה"הגנה" קיבלו פקודה ממפקדם לא להתנגד ומסרו את נשקם, אז אילצו אותם הבריטים לעמוד במשך שעות אחדות כשידיהם מורמות ובינתיים קלקלו את הרכב שעמד בחצר. רק לפנות ערב נתנו הבריטים לחבורת המגינים היהודים, שהיו נטולי כל נשק, שהות של שתי דקות להסתלק "בחסותם" מהמקום. בזמן הקצר שהוקצב להם לא הצליחו הבחורים להתניע את הרכב המקולקל, ועוד לפני שעברו למכוניתם השנייה עזבו הבריטים. מיד לאחר שעזבו הגיעה למקום כנופיה ערבית מכפר יאזור ואנשיה פתחו בירי עז לעבר היהודים בעמדה. עשרה מהיהודים שהיו בעמדה, לוחמים ופועלים, נרצחו.

ישראל היה אחד ההרוגים במקום. בן עשרים בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק.

בכרך א’ של "גוילי אש" – ספר שערך משרד הביטחון ובו מעזבונם הספרותי-אמנותי של הבנים שנפלו – פורסמו קטעים מיומני הגטו של ישראל, תחת הכותרת "מתהום החיים".