משה, בן יעקב, נולד בשנת תרפ"ז (1927) בפולין, בעיר צ’יקוצי’ן. גדל והתחנך בעיר הולדתו.

ערב מלחמת העולם השנייה הייתה פולין למוקד המרכזי של יהדות העולם בתחומי הפעילות הדתית, הלאומית, הפוליטית, החברתית והתרבותית. חיו בה כשלושה ורבע מיליון יהודים. המשבר הכלכלי החריף שפקד את העולם בסוף שנות השלושים השפיע מרות על כלכלתה של פולין והביא להחרפת הנימות האנטישמיות ולדחיקת רגליהם של היהודים, שנחשבו כבעלי מעמד מפתח בחיי הכלכלה. הם סבלו מחרם כלכלי אנטי-יהודי ומפוגרומים שהלכו והתרבו.

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישתה של גרמניה לפולין וכיבושה במלחמת בזק ("בליצקריג"). מיד לאחר מכן פורסמו צווים ותקנות אנטי-יהודיות שהביאו לבידודם החברתי של היהודים, לנישולם הכלכלי ולערעור כל מערכות חייהם.

בחודשים הבאים רוכזו היהודים בגטאות. בהמשך נשלחו למחנות ריכוז והשמדה. עד תום המלחמה הושמדו תשעים אחוז מיהודי פולין.

לא ידועים קורות חייהם של בני משפחתו של משה. אבדו עקבותיהם במחנות, רק הוא עבר ממחנה למחנה ושרד.

תחילה שהה משה במחנה בסקרז’סקו קמיינה שבמחוז קיילצה. הגטו שהיה בעיר זו חוסל בספטמבר 1942, כששארית הקהילה נשלחה למחנה ההשמדה טרבלינקה, ומאז היה המקום מחנה לעבודות כפייה. קונצרן גרמני הפעיל במקום מפעלי נשק בשלושה מחנות מפעל שונים. רוב האסירים הובאו מפולין ומיעוטם מאוסטריה, צ’כיה, גרמניה, הולנד וצרפת.

המספר הכולל של היהודים שהועסקו בעבודות כפייה במחנה נאמד בכ-30,000 נפש, מתוכם נספו כ-23,000 מחמת התנאים המחפירים, ההתעללות האכזרית והרציחות.

בסוף יולי 1944 נערכה סלקציה במחנה, והכשירים הועברו למחנות שונים. משה נשלח לגטו בצ’נסטוחובה שבפולין, וגם שם הועסק בעבודה קשה במפעלי חימוש.

מאוחר יותר נשלח משה לגרמניה. תחילה שהה במחנה הריכוז שבקרבת העיר נורדהאוזן, משם הועבר למחנה שטנדאר שליד גרדלגן. במרס 1945 שהו במחנה כ-34,500 אסירים. בראשית אפריל 1945 החלו הנאצים בפינוי המקום, ומרבית האסירים נשלחו למחנה ברגן-בלזן. אלפים נרצחו בעת הפינוי.

בהגיע יחידות הצבא האמריקני, זמן קצר אחר כך, נותרו במחנה רק אסירים מעטים. אחד מהמשוחררים היה משה.

לאחר השחרור חי משה במחנה עקורים, רכש לו מקצוע של מכונאי-נהג ונשא את עיניו למולדת יהודית. עוד בפולין הצטרף לארגון בית"ר, וכחבר התנועה עלה ארצה בשנת 1948.

מיד בהגיעו הצטרף משה לאצ"ל (הארגון הצבאי הלאומי של תנועת בית"ר). במסגרת זו צורף לגדוד 51 של חטיבת "גבעתי" – חטיבה מספר 5 ב"הגנה", בה שובצו רבים מלוחמי האצ"ל לאחר פירוקו. בגדוד הוכשר כמקלען.

לקראת ההכרזה על הקמת המדינה והפלישה המצרית הצפויה הורד גדודו של משה דרומה, נערך לקראת התקדמות הצבא המצרי ותרם חלק חשוב בקרבות הבלימה, במיוחד ב"רצועת הניתוק", שבה היו ביצורים מצריים כבדים שחיברו בין זרוע הפלישה במישור החוף לזו שבהר חברון.

עם כניסת ההפוגה הראשונה במלחמה לתוקפה, ב-11.6.1948, הוטל על גדוד 51 לכבוש את גבעה 113, שהייתה אחד ממוצביו החשובים ביותר של הצבא המצרי הפולש ואחד המתחמים המבוצרים ביותר במערך המצרי שניתק את הנגב משאר מדינת ישראל.

בהסתיים ההפוגה, בליל 9 ביולי 1948, כבש גדוד 51 את הכפר השולט תל א-צאפי והתבסס בו. במקביל נאלצו אנשיו לפנות את גבעה 113, מאחר והמצרים תפסו מוצבים בצומת הכבישים מדרום לה.

כעבור עשרה ימים, משנכנסה ההפוגה השנייה לתוקפה, הועברו לוחמי גדוד 51 להחזקת המשלטים בגזרת נגבה, שלוחמיה עמדו בגבורה במתקפה הגדולה שנערכה על הקיבוץ.

באוקטובר 1948 השתתף משה במבצע "יואב".
רצועת הניתוק המצרית, שהתבססה באזור משטרת עיראק-סואידן, בודדה את הנגב וסיכנה קשות את היישובים המעטים בו. בשל ההשלכות המדיניות החמורות של אי-הכללת הנגב בתחומי המדינה יזמה ישראל את מבצע "יואב".

בליל 16/17 באוקטובר 1948 הסתערו לוחמי "גבעתי" על גבעה 113, מצפון למצודת יואב השולטת על כביש אשקלון – קריית גת, וכבשו אותה. הודות לכך זכו בתואר "גדוד הבוקעים הראשון", והגבעה נקראה "גבעת ארנון" על שם סמל המחלקה שנפל בקרב.

בהתקפה זו, ביום י"ד בתשרי תש"ט (17.10.1948), נפל משה.

בן עשרים ואחת בנפלו. משה הובא למנוחת עולמים בקבר אחים בבית העלמין הצבאי בכפר ורבורג.

בדף קרבי של חטיבת גבעתי מיום 21.10.48 צוין כי שמו של משה יינשא לזיכרון על מקלע ברן משלל האויב – ברן "משה".

עם התבססות לוחמי "גבעתי" במוצבים באזור גבעה 113 בוצע השלב הראשון לפריצת הדרך לנגב המנותק. בקרב קשה ומר כבשו הלוחמים כעבור ימים אחדים את מוצבי חוליקאת (כיום אזור חלץ), ובכך נפרצה רצועת הניתוק המצרית ונוצרה חבירה לנגב, שהיה לחלק ממדינת ישראל הצעירה.