יוסף, בן קדיה וצבי, נולד ביום י"ד בשבט תרפ"ז (17.1.1927) בפולין, בעיר קאליש במחוז לודז’. בעירו סיים בית ספר יסודי והתחיל ללמוד בתיכון.

בפולין חיה ערב מלחמת העולם השנייה קהילה יהודית פורחת, ובה כשלושה ורבע מיליון איש. ב-1 בספטמבר 1939 פרצה המלחמה עם פלישתה של גרמניה לפולין וכיבושה במלחמת בזק ("בליצקריג"). מיד לאחר מכן פורסמו צווים ותקנות אנטי-יהודיות שהביאו לבידודם החברתי של היהודים, לנישולם הכלכלי ולערעור כל מערכות חייהם.

בקאליש התגוררו כ-15,000 יהודים. מרביתם נמלטו עם פרוץ המלחמה, וכעשרים אחוזים מהם לא שבו. באוקטובר 1939, חודש לאחר כיבוש פולין, אורגן בעיר יודנראט, ובנובמבר רוכזו כ-10,000 יהודים בשטח השוק העירוני ומשם גורשו לשטח הממשל הגרמני. בסוף שנת 1939 נותרו בגטו קאליש רק 600 יהודים שעבדו בשביל הגרמנים, ואף הם גורשו כעבור זמן קצר.

חלק מהיהודים הוגלו לגליציה. בהמשך הם נכלאו בגטאות ובמחנות עבודה. עד 1943 חוסלו רוב הגטאות והמחנות והיהודים נשלחו למחנות ההשמדה בלז’ץ ואושוויץ.

עד תום המלחמה הושמדו כמעט כל יהודי קאליש, היו חלק מכ-90 אחוזים מיהודי פולין שהושמדו.

יוסף הצעיר הופרד מהוריו מיד לאחר הכיבוש הגרמני. בשנים הבאות הוא טולטל ממחנה למחנה, הועבד בפרך, נשא רעב ותלאות אך החזיק מעמד. ביום 5.5.1945 שוחרר על ידי הצבא האמריקני.

זמן קצר אחר כך, משהבין יוסף כי כל בני משפחתו נספו, הצטרף לחבורת חלוצים. בעזרת חיילי הבריגדה היהודית הם עברו מגרמניה להכשרה באיטליה, ובסוף 1945 העפילו ארצה. האונייה הצליחה להימלט מההסגר הבריטי וכל מעפיליה הורדו בשלום בחוף הרצליה.

בהגיעו הצטרף יוסף לקיבוץ חולתה בעמק החולה. עד מהרה מצא את מקומו בעבודה במסגריה, ואף השתלב בחיי החברה ובשאיפותיה.

מתחילת מלחמת העצמאות עמד קיבוץ חולתה בקו החזית מול האויב הסורי, אשר כצפוי פלש לארץ מיד לאחר הכרזת העצמאות (14.5.1948). כמו כל החברים מילא יוסף את חובתו בשמירה ובהגנה.

ביום כ"ז באייר תש"ח (5.6.1948) יצא יוסף עם קבוצת חיילים דרומה, בכוונה לעזור למושבה משמר הירדן אשר הייתה נתונה תחת התקפה סורית. בהיותם בחורשת זיתים סמוך למושבה פתח כוח סורי באש על הכוח, יוסף נפגע מפגז אויב ונהרג.

כעבור חמישה ימים הצליחו הסורים לכבוש את משמר הירדן, אשר שוחררה כעבור כשנה, בהסכם הפסקת האש.

יוסף היה בן עשרים ואחת בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בחולתה.

זכרו של יוסף הועלה בחוברת שהוציא הקיבוץ לזכר חלליו.

כתבה חברה: "הוא נמצא בתוכנו קרוב לשלוש שנים. תמיד היה עליז, מלא חיים, האמין בעתידנו הטוב. דווקא במלחמה הזאת הרגיש את עצמו כגיבור, כמנצח. זוכרת אני עוד את החיוך על פניו ברגע שיצא לפעולה, הביטחון הזה שיחזור.

והנה לא חזר עוד. גורלו הוביל אותו לקרב האחרון.

איננו יכולים לתאר לנו שיוסף איננו. עדיין הוא עומד לפנינו מחייך או שר, עדיין נדמה דבר היעדרו כחלום".