יזרעאלוביץ יצחק
יצחק, בנם של מכלה ואברהם, נולד בשנת תרפ"ג (1923) בפולין, בעיר קאליש שבמחוז לודז’. בילדותו נתייתם מאביו. לאחר לימודיו בבית ספר עממי החל יצחק, שהיה בעל גוף בריא וחסון, לעבוד בעבודות מתכת. מנעוריו היה שוחר-ציון, וחבר בתנועת "השומר הצעיר".
בפולין חיה ערב מלחמת העולם השנייה קהילה יהודית פורחת, ובה כשלושה ורבע מיליון איש. ב-1 בספטמבר 1939 פרצה המלחמה עם פלישתה של גרמניה לפולין וכיבושה במלחמת בזק ("בליצקריג"). מיד לאחר מכן פורסמו צווים ותקנות אנטי-יהודיות שהביאו לבידודם החברתי של היהודים, לנישולם הכלכלי ולערעור כל מערכות חייהם.
בקאליש התגוררו כ-15,000 יהודים. מרביתם נמלטו עם פרוץ המלחמה, וכעשרים אחוזים מהם לא שבו. באוקטובר 1939, חודש לאחר כיבוש פולין, אורגן בעיר יודנראט, ובנובמבר רוכזו כ-10,000 יהודים בשטח השוק העירוני ומשם גורשו לשטח הממשל הגרמני. בסוף שנת 1939 נותרו בגטו קאליש רק 600 יהודים שעבדו בשביל הגרמנים, ואף הם גורשו כעבור זמן קצר.
חלק מהיהודים הוגלו לגליציה. בהמשך הם נכלאו בגטאות ובמחנות עבודה. עד 1943 חוסלו רוב הגטאות והמחנות והיהודים נשלחו למחנות ההשמדה בלז’ץ ואושוויץ.
עד תום המלחמה הושמדו כמעט כל יהודי קאליש, שהיו חלק מכ-90 אחוזים מיהודי פולין שהושמדו.
הנער יצחק הוגלה עם רבים מיהודי עירו לגליציה. הוא נלקח מהוריו וגויס לעבודת כפייה, הועבר ממחנה למחנה וניצל בזכות מבנה גופו האיתן: אחד התליינים של האס.אס. מינה אותו לטפל בחזיריו ובכלביו, והודות לכך נשאר בחיים. באחרונה היה במחנה הסגר בצ’כיה, ומשם שוחרר על ידי הרוסים.
כאשר חזר יצחק לפולין נוכח לדעת כי כל בני משפחתו הושמדו. הוא החל בדרך "הבריחה" ועבר תלאות רבות בדרכו לארץ ישראל. במחנות העקורים בהם ישב, מחכה לתורו לעלייה, מיהר להתנדב לכל עבודת שירות למען הכלל. בכל מקום התבלט כספורטאי, ובייחוד ככדורגלן.
ב-31 ביולי 1946 עלה בנמל בוקה די מגרה שבאיטליה על אוניית המעפילים "כתריאל יפה". האונייה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב’ של ה"הגנה", נשאה על סיפונה 604 מעפילים – ניצולים ממחנות פולין. כעבור שבועיים נתפסה "כתריאל יפה" בלב ים על ידי אוניות הצי הבריטי ונגררה למפרץ חיפה, שם הושמה במעצר. בלילה הצליח מפקד הספינה להתגבר על השומרים הבריטים, ניתק את שרשרת העוגן והאונייה נסחפה עם הרוח לעבר חוף קריית חיים, ואולם גוררת בריטית דלקה אחריה ותפסה אותה. לאחר מאבק אלים, במהלכו גילו המעפילים התנגדות עזה, השתלטו הבריטים על הספינה. מעפילי "כתריאל יפה" הועברו לאוניית גירוש, והיו בין הראשונים שגורשו למחנות המעצר בקפריסין.
רק לקראת סוף שנת 1947, לאחר יותר משנה במעצר, הגיע יצחק לארץ ישראל. בבואו התיישב בפתח תקווה, אך הספיק לשבת בשלווה שבועות בודדים בלבד – עם החמרת המצב הביטחוני בארץ התגייס לפלמ"ח והוצב בגדוד השלישי של חטיבת "יפתח", חטיבה מספר 11 ב"הגנה". מאז השתתף בפעולות רבות של גדודו במסגרת מלחמת העצמאות.
באפריל 1948 לחם יצחק בקרב בנבי יושע.
מצודת המשטרה בנבי יושע שבלב הרי נפתלי (כיום: מצודת כח, מצודת ישע) שלטה על צומת הדרכים של כביש הצפון – בין רמות נפתלי למנרה ולעמק החולה. את המצודה המבוצרת היטב בנו הבריטים בסוף שנות השלושים במסגרת מערכת ביצור גבול הצפון כנגד חדירת כנופיות ערביות מלבנון לגליל. במחצית אפריל 1948 מסרו הבריטים את המשטרה לידי הערבים.
בשל החשש כי המצודה תשמש בסיס לצבאות הפלישה ותחסום את הדרכים ליישובי הרי נפתלי החליטה מפקדת ה"הגנה" לכבוש את המקום. ההתקפה הראשונה על משטרת נבי יושע כשלה, ובקרב נפלו ארבעה לוחמים. הערבים, מעודדים מן ההישג, תגברו את כוחותיהם במשטרה.
זמן קצר אחרי ההתקפה הראשונה תקפו לוחמי "יפתח" בשנית את המצודה. בליל י"א בניסן תש"ח (20.4.1948) פרצו חבלני היחידה את הגדרות, קרבו לבניין והחלו להניח את חומר הנפץ. תוך כדי כך התגלו, והושלכו לעברם רימונים שגרמו לנפגעים. פינוי הנפגעים עיכב את הפיצוץ ובינתיים נפגעו לוחמים נוספים וביניהם החבלנים, והמטען לא הופעל. עם עלות השחר ניתנה הוראה לסגת. הנסיגה בוצעה תוך לחימה בכוחות אויב ניכרים שהוזעקו למקום, ולצד הישראלי היו נפגעים רבים.
למעלה מעשרים לוחמי "יפתח" נפלו בקרב זה, ויצחק ביניהם.
יצחק היה בן עשרים וחמש בנפלו. גופתו נתגלתה רק כעבור חודש, אז הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בנבי יושע.
במחצית מאי 1948 נכבשה המצודה על ידי לוחמי חטיבת "יפתח". מספר הנופלים בקרבות הגיע ל-28 ומכאן שמה כיום – מצודת כח. המבנה נותר בידי החטיבה והיה לאחד הבסיסים החשובים בהגנת גבול הצפון בכל שלבי המערכה באזור.
(המידע בדף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)