איך יראה זיכרון השואה בדורות הבאים?

בעוד כ-15 שנים, לא יהיו איתנו שורדי ושורדות שואה, אז איך נזכור?

האם נזכור באמצעות ספרי היסטוריה, האם באמצעות עדויות וידאו, האם באמצעות פודקאסטים, או בדרך אחרת

האם זה יכול לעבוד? ייתכן, אבל מבחן המציאות כיום, מעיד שהסיכוי שזה יצליח הוא קטן מאוד.

כבר כיום כאשר יש עוד שורדים עימנו, הזיכרון אינו מצוי בצורה נרחבת בשיח או במחשבה, אנחנו זוכרים כי אנחנו חייבים, אבל בפועל מעדיפים להדחיק, וזה קורה כאשר עוד יש עימנו שורדים וכאשר מתאפשר לנו "להרגיש" את הזיכרון בצורה בלתי אמצעית, דרכם.

מה יקרה כשזיכרון מסוג זה לא יהיה עמנו, הרי אמרנו כבר שזיכרון פאסיבי נשאר בזיכרון 20% מהפעמים לעומת זיכרון אקטיבי שנותר 80% מהפעמים.

הזיכרון חייב לנוע הלאה – אם עד היום הזיכרון עסק בטראומה, אנחנו חייבים לעבור לזיכרון מעצים וממלא בהשראה – גבורה יומיומית.

הרי בואו נשאל את עצמנו, איזה מועדים אנחנו זוכרים יותר?

פורים או י"ז בתמוז – חנוכה או ט' באב – פסח או י' בטבת

כולם חשובים, אבל איזה מועד אנחנו זוכרים יותר? כנראה שאת פורים, חנוכה, פסח – המשותף להם הוא הזיכרון האקטיבי והמעצים שמתקיים במסגרת חגים אלו. אנחנו חוגגים את החג, אבל לא ממקום של צום וקושי, אלא ממקום של העצמה, גבורה והתגברות.

זיכרון השואה אינו יכול להיות "חג" דתי, חובה על זיכרון השואה להיות "חג" של כולם, של יהודים ולא יהודים, לאפשר לכולם לקחת חלק בזיכרון אקטיבי ומעצים שזוכר את גבורת רוח האדם, זוכר שאל מול שנאה מאוד גדולה, אפשר למצוא תעצומות נפש ולעשות קצת יותר למען האחר.

רק דמיינו מצב בו 51% מאוכלוסיית העולם, זוכרת את השואה ממקום שמאפשר לה למצוא כוחות נפש לעשות מעט יותר למען האחר, לא להיכנע לשיח של שנאה ואלימות, אלא להצליח לחשוב איך אפשר לעשות אחד למען השני, זיכרון שכולנו יחד בעולם הזה.

כשזה יקרה, שואה שנייה לא תתרחש, לא לנו ולא לעם אחר.

במצעד הגבורה אנחנו מבקשים לייצר חוויות אקטיביות שיעצימו את הזיכרון הזה, ולמעשה יטמיעו אותו במעשים יומיומיים פשוטים אותם ניתן לזכור בקלות – התנדבויות פשוטות ומעצימות שעוזרות להפוך את העולם שלנו לטוב יותר.

ביחד ניצור מסורת אקטיבית

Slide התנדבויות שיוצרות מסורת אקטיבית

להתנדבות להתנדבות להתנדבות להתנדבות להתנדבות להתנדבות להתנדבות