גילה, בתם של אסתר ומנדל דוידוביץ, נולדה ביום ז’ בניסן תרפ"ט (17.4.1929) בצ’כוסלובקיה. נולדה וגדלה בכפר קטן בקרפטורוסיה, סמוך לברטיסלבה בירת מחוז סלובקיה.

גילה למדה בבית ספר עממי רוסי והצטיינה בחשבון. מציאות חייה לא אפשרה לה להמשיך בלימודים, והיא יצאה לעבוד בחנות של הוריה. מגיל צעיר גילתה תכונות של אם, והייתה מטפלת באהבה באחיה הקטנים.

מעט לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, בעקבות הסכם מינכן בשנת 1938 וכיבוש פראג במרס 1939, הכריזה סלובקיה על עצמאות, אך למעשה הייתה גרורה של גרמניה הנאצית. עם ההכרזה החלה רדיפת היהודים וכוננו חוקי אפליה כנגדם.

בשנת 1941, סמוך לתחילת הפלישה הנאצית לברית המועצות, הצטרפו הסלובקים למלחמה לצד הגרמנים והתחיקה האנטי-יהודית צברה תאוצה: רכושם של היהודים הופקע, עסקיהם חוסלו והם אולצו לענוד את הטלאי הצהוב. קרוב ל-7,000 יהודים גורשו מברטיסלבה לערים אחרות, וגברים יהודים גויסו ליחידות העזר של הצבא הסלובקי. רבים מהיהודים שניסו להינצל מגירוש הצטרפו לפרטיזנים ביערות.

לאחר "ועידת ונזה" שהתקיימה בינואר 1942 הבטיחה סלובקיה את שיתוף הפעולה שלה בתכנית "הפיתרון הסופי", והחליטה לגרש את כל היהודים משטחה. עד סוף שנת 1942 גורשו כ-58,000 יהודים, מרביתם למיידאנק, אושוויץ ולובלין. אחרים נשלחו למחנות העבודה נובקי, סרד וויהינה, וכמה אלפים הצליחו להימלט להונגריה.

היהודים שנשלחו למחנות עבודה התארגנו להתנגדות חמושה, והשתתפו במרד שפרץ בקיץ 1944. קרוב ל-2,500 יהודים השתתפו במרד, וכ-270 מהם נפלו בפעולה. לאחר התמוטטות המרד גורשו עוד אלפי יהודים לאושוויץ, לזקסנהאוזן ולטרזינשטט. מאות יהודים נרצחו בסלובקיה עצמה בידי הגרמנים, בטרם כבש הצבא האדום את האזור.

כ-70,000 יהודים סלובקים נספו בשואה, ובהם גם כל משפחתה של גילה. היא עצמה הועברה לאושוויץ, עברה את כל מדורי הגיהינום של נדודים ותלאות, סבלה מרעב ומקור ואף איבדה שתיים מאצבעות רגליה. מאושוויץ הועברה למחנה ריכוז בגרמניה, ורק בנס נשארה בחיים.

עם השחרור בשנת 1945 הועברה לבית ספר בבודפשט, הונגריה, שיועד למשוחררי המחנות. תנועות הנוער שעברו בבתי הספר גייסו חברים, וגילה הצטרפה ל"שומר הצעיר". חבלי הקליטה ותנאי הלימוד היו קשים עבור בת הכפר, אך גילה נכנסה לחיי הקבוצה ועד מהרה למדו החברים להכיר בערכה ולחבבה. כניסתה לתנועה פתחה דף חדש בחייה – דף של חופש: רצון חופשי, דיבור חופשי, התפתחות חופשית, פיתוח כישרונות. גילה, שניחנה בתפיסה מהירה, בחושים מחודדים ובאינטליגנציה טבעית, דיברה עברית נאה כבר לאחר חודשיים.

בהיותה בת 17 נשלחה גילה עם קבוצתה לבית הבראה לילדים יהודים בהמבורג, גרמניה, שם בלטה בגישתה המיוחדת לילדים ובטיפול המסור שידעה להעניק. דבקותה בתפקיד שכמו נועדה אליו דחתה את עלייתה לארץ: בזמן שכל חבריה העפילו לארץ היא נשארה לטפל בילדים.

באוגוסט 1947 עלתה גילה לארץ יחד עם שבעה ילדים, שנפשה נקשרה בנפשם. הם הגיעו באונייה העברית הראשונה "קדמה" (ששמה המקורי היה "קדה"), אשר נוסעיה היו מבעלי המזל שזכו לסרטיפיקטים במסגרת המכסה המותרת, ועל כן הגיעו בשלום ופוזרו ברחבי הארץ.

גילה, שאהבה לשיר ולרקוד, ארגנה באונייה נשף וניסתה להעביר את זמנם של הילדים בנעימים. "אולי אף פעם לא הייתה כה מאושרת ולא היה לה סיפוק כזה, כמו באותו היום בו הביאה את הילדים שטיפלה בהם לארץ ישראל. ילדים שניצלו מידי הרשע הביאה לכאן, כדי שינשמו את האוויר הארץ-ישראלי השופע חופש ולא ידעו עוד עול גלות ונדודים", סיפר חבר.

בארץ נאלצה גילה להיפרד מהילדים, כשהלכה לחברת הנוער בנגבה. אך הקשר העמוק עמם נשמר והיא המשיכה ללוות את צעדיהם גם מרחוק. לבה היה נמלא אושר כאשר קיבלה מהם את המכתבים הראשונים הכתובים בעברית והיא, מצדה, גמלה להם במתנות קטנות. ילדים אלו אותם הדריכה היו משפחתה היחידה, ובכל חופשה הייתה מגיעה לבקרם במשק הילדים.

במשק נגבה זכתה גילה במעמד מיוחד. המרץ והמסירות שהושקעו קודם לכן בטיפול בילדים – הופנו עתה לצורכי ההסתגלות לחיים החדשים. כבר למחרת בואה נבחרה פה אחד לאחראית על מחסן הבגדים של הנוער, נוסף על מינויה כחונכת הנוער העולה. צימאונה לדעת, ללמוד ולהרחיב את השכלתה היה רב, וכל שעה פנויה מזמנה הקדישה ללימודים. הספר ומחברת הרשימות לא משו מעל שולחנה.

כל אנשי המשק הוקירו את יחסה האחראי והרציני של גילה לכל שטחי החיים – בעבודה, ביחסים האישיים וגם בהתנהגותה בחייה היומיומיים. בגרות-חיים, ספיגה בלתי רגילה של ערכי התנועה וחיים שיתופיים, יחס עדין ומלא הבנה כלפי חבריה וכלפי אנשי המשק היו ממאפייניה המובהקים. "גילה הייתה מחוננת ברגש מיוחד של חברות ואמהות", סיפרו חברי נגבה, "ועל כן יכלו תמיד כל חבר וחברה למצוא אצלה אוזניים קשובות, לבקש עזרתה או עצתה בצר להם. תמיד מצאה במה להקל על לבו של השני. היא גם מצאה סיפוק בעבודה. את התוצאות אפשר היה להכיר עלינו: תמיד זכרנו באיזו חיבה מסרה לנו בכל יום שישי את בגדינו הנקיים והמסודרים. לא פעם בעת ההפסקות, כשאנחנו היינו שטופי ריצה ומשחקים, אפשר היה לראות את גילה לפני המחסן, אוספת בגדים או מסדרת משהו. תמיד מצאה לה עבודה".

פניה ולבה של גילה היו שווים. "מלכת המצפון", כינוה. "לא היה דבר בחברה שלא העסיק מחשבותיה", מעידים בקיבוץ, והיא הייתה מביעה את דעותיה ללא חשש וללא מעצורים. חברי הקיבוץ ידעו להתייחס לדבריה באהדה, ולקבלם כביקורת בונה.

נגבה, מקיבוצי "השומר הצעיר", נוסד בנגב הצפוני במסגרת יישובי "חומה ומגדל" באזור ריק מהתיישבות יהודית, וסבל רבות מהתנכלויות הערבים. עוד לפני סיום המנדט שימשה נגבה חוליית קישור בין הנגב וצפון המדינה, בשל קרבתה לכביש הפנימי המוביל לנגב. במלחמת העצמאות היווה הקיבוץ בסיס יהודי חשוב מול הצבא המצרי הפולש, שהתרכז במשטרת עיראק-סואידן (כיום מצודת יואב). בשל כך ראו המצרים את הקיבוץ כיעד ראשון במרחב החטיבה וניסו לכבשו, אך מגיני נגבה, עם תגבורת לוחמי חטיבת "גבעתי", רשמו דפים מזהירים בהתגוננות מול הצבא המצרי.

גילה הייתה בין אלו שתבעו נמרצות לשתף גם את הבנות באימונים ובהגנת המקום. היא שירתה בגדוד 53 של "גבעתי" – חטיבה מספר 5 ב"הגנה" – והשתייכה ליחידת ההגנה המרחבית (הגמ"ר) של נפת גרשון. כשפרצו הקרבות הייתה חשה בין הפצצה להפצצה מן העמדה למחסן הבגדים, כדי להציל את אשר ניתן להציל מבגדי חבריה. בגאווה מיוחדת קיבלה לידה את הרובה, וניצבה על משמרתה בקטע חשוב של החזית, מול משטרת עיראק-סואידן. "לא פעם הייתה הולכת להביא את האוכל לעמדה", סיפרו חבריה, "ואז הרגשנו שישנה יד דואגת. לא היה דבר מהנעשה בעמדה שראשה לא יהיה נתון בו, לא הייתה פינה בסביבה שידיה וטעמה לא יורגשו בה. כולם הכירוה ואהבוה".

רבים מיישובי המרחב, ונגבה ביניהם, הופצצו מן האוויר כבר במאי 1948, אך ההתקפה הגדולה הראשונה על הקיבוץ החלה במוצאי ה-1 ביוני 1948 והגיעה לשיאה בשעות הבוקר שלמחרת, ביום כ"ד באייר תש"ח (2.6.1948). המצרים הפציצו מהאוויר, הפגיזו קשות מהיבשה ואף ניסו לחדור לקיבוץ באמצעות טנקים וחיל רגלים. קצב האש הלך וגבר עד שהגיע לכ-600 פגזים ופצצות מרגמה לשעה. מגיני נגבה הסתייעו בתצפיתנים, אשר צפו מבעוד מועד בטנקים המתקרבים לעבר המשק ובתנועת האויב בכפרים עיראק-סואידן, בית-עפה וגבעות עיבדיס. בהיותם חשופים לפגזים המצריים, חירפו התצפיתנים את נפשם ובזכותם יכלו מגיני הקיבוץ לכוון את נשקם, בחלקו נשק אנטי-טנקי, ופגעו בכמה מהטנקים המצריים.

גילה, שעמדה בעמדת התצפית, שילמה בחייה. היא נפגעה בבטנה מרסיס פגז, וכעבור דקות ספורות נפטרה מפצעיה. הייתה אחת מ-44 הלוחמים שנפלו במהלך מלחמת העצמאות על הגנת הקיבוץ וסביבתו.

בת תשע-עשרה בנפלה. גילה הובאה למנוחת עולמים בקבר אחים בבית העלמין הצבאי בנגבה.

מוקירי זכרה הספידוה: "… אצלנו ישנן ציפי ואסתר ופירחה, שלוש ילדות הונגריות עמוסות זיכרונות אימים מימי מלחמה ונדודים – ולבותיהן הילדותיים רוחשים הרבה אהבה ותודה לגילה זו, כמעט ילדה כמוהן, שהייתה להן מגן ומחסה, אב ואם ובית, במשך שנתיים, בעולם האכזרי הזה.

שבעה ילדים הביאה גילה קטנה זו ארצה. טרם מלאה שנה מאותו היום. שבעה ילדים המפחדים עדיין לעבור בחשכה את החצר מאימת זיכרונותיהם. אך מציאותם וקיומם פה והשתרשותם הנאמנה הם פרי חייה הצעירים והמסורים של הנערה גילה, אשר איננה עוד.

גילה, אימא יהודית קטנה ומסורה – איזו אנדרטה נקים לך לחייך הקצרים ומלאי אהבה, על מותך ללא עת וזמן, הקשור עם אגדת נגבה המתגוננת שלתוכה נשתלבת? איך נשמור על זכרך – והן זכית לכך במתנת חייך?

… מה הייתה גילה בשבילנו – זר לא יבין זאת. עד מה קשה לנו לחזור לחיינו הרגילים בלעדי אלה שנעקרו מתוכנו, ומבלי שמבטה של גילה, שהכיל רגש חברות ואמהות, לא יחדור ללב כולנו…"