ראובן, בנם של הינדה ומנחם-מנדל, נולד ביום ג’ בסיוון תרע"ט (1.6.1919) בפולין, בעיר קרקוב – השלישית בגודלה בערי המדינה. אביו, שהיה צייר מחונן, השתתף בשיקום ציורי הקיר באחת הכנסיות הידועות בעיר. ראובן ירש ממנו את כישרון הציור, ולאחר שסיים בית ספר עממי סייע לאביו בפרנסת הבית ועבד עמו בצבעות. הוא אהב מאוד מוזיקה, וכילד התמסר לנגינה בצ’לו.

קהילת קרקוב נודעה כמרכז רוחני יהודי מן החשובים באירופה מאז ימי הביניים. כחלק מקיסרות אוסטרו-הונגריה היוותה העיר חלק מגליציה והתפתחותה הואצה. בעיר הוקמו כמה מוסדות תרבות וחברה יהודיים ובהם גימנסיה עברית, בית חולים, אגודה יהודית לספורט ותיאטרון עממי. תחת שלטון פולין העצמאית הקהילה היהודית גדלה באופן ניכר, ונהנתה מחיי חברה ותרבות ערים.

ערב מלחמת העולם השנייה נמנו בקרקוב כ-60,000 יהודים. הנימות האנטישמיות שהתגברו במדינה השפיעו קשות גם על קהילת קרקוב, ומצבם הכלכלי של היהודים הורע. עם פלישת הגרמנים לפולין והתקרבותם לעיר נמלטו רבים מהיהודים למזרח, לשטחים הסובייטיים, ובמקומם הגיעו פליטים רבים.

קרקוב נכבשה ב-6 בספטמבר 1939 והוכרזה כבירת המחוז. גל הרדיפות וההתעללויות ביהודים גבר: רכושם נגזל, זכויותיהם הבסיסיות ניטלו מהם ובתי כנסת הועלו באש. בעיר כונן יודנראט, עשרות אלפי יהודים גורשו לעיירות הסביבה ובגטו נדחסו כ-18,000 יהודים שסבלו מצפיפות, מתנאים סניטריים ירודים ומניצול מחפיר על ידי הגרמנים.

עד תום המלחמה נספו כמעט כל יהודי קרקוב.

הפלישה הנאצית שמה קץ לחיי המשפחה השקטים בבית בירנבוים. הוריו של ראובן נרצחו בידי הנאצים והוא נכלא במחנה ריכוז, אולץ לעבוד עבודות פרך וסבל סבל בלתי יתואר. רק בזכות מצב בריאותו התקין הצליח לשרוד את כל התלאות.

עם שחרורו בתום המלחמה החל ראובן עושה את דרכו לכיוון ארץ ישראל. באביב 1946 העפיל לארץ באחת מאוניות המעפילים, וכנראה נתפס על ידי הבריטים ונכלא בקפריסין.

לארץ הצליח להגיע רק בנובמבר 1947, ובהגיעו הצטרף לקיבוץ כפר מסריק שבשפלת עכו. הוא לא מצא את מקומו בקיבוץ, ונענה להזמנת קרוביו לבוא ולהתגורר עמם בחיפה.

אצל קרוביו מצא חמימות משפחתית, עזרה והבנה. ראובן עבד במקצועו כצבעי, גילה חריצות ושקדנות, ובמשכורתו הראשונה מיהר ורכש לו צ’לו. מאז, הוקדשו כל שעות הפנאי שלו למוזיקה. כאשר ניגן, יכול היה להרפות מעט מחוויות האימים בהן נתנסה ולשקוע בעולם בטוח ומוגן.

בפרוץ מלחמת העצמאות הצטרף ראובן למגיני חיפה ומילא תפקידים שונים במסגרת חטיבת "כרמלי" – חטיבה מספר 2 ב"הגנה".

העיר חיפה הייתה עיר מעורבת גדולה, שרבבות תושביה היהודים והערבים חיו במשך עשרות שנים בדו-קיום וביחסי שכנות הוגנים. אך מיד לאחר החלטת החלוקה של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 השתנתה תמונת המצב מן הקצה אל הקצה: ערביי חיפה, מתוגברים בלוחמים מהסביבה וממדינות ערב, פתחו בשורת התקפות אכזריות ובמעשי רצח כנגד שכניהם היהודים. חיפה חולקה לאזורי שליטה שבגבולם הוקמו עמדות ומחסומים. במשך ארבעה חודשים תמימים הייתה העיר נתונה במלחמה, ומאבק עקוב מדם התחולל על השליטה בדרכים ובצמתים.

ביום ח’ בניסן תש"ח (17.4.1948), בהיותו בתפקיד, חש ראובן להציל אישה שנפגעה מכדור צלף ערבי. אך בדרכו נפגע בעצמו מכדור ונהרג.

בן עשרים ותשע בנפלו. ראובן הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה.

ראובן לא זכה לראות בשחרור חיפה במבצע הגדול של לוחמי חטיבת "כרמלי" שנערך מעט אחר כך, ואשר חולל מפנה היסטורי בתולדות העיר.